משואה לתקומה-סיפורו של דב גנור מנהריה

אתי גנור בריטברד כתבה את קורות אביה והנציחה את תלאותיו של אביה בספר שהוא מחזיק בידיו, באתרי מורשת, בתערוכה של אוטוגרפרס' (The Autographers) שמתקיימת במוזיאון בית ליברמן כעת ובכל דרך אפשרית.

סיפורו של דב גנור שעבר את מלחמת העולם השנייה והקים משפחה לתפארת בנהריה.

דב גנור היה בן 11 בלבד כשנשאר לבדו בעולם.

אחיו נורה לנגד עיניו בצעדת המוות בטרנסניסטרייה, אביו חלה ומת ודב (ברל) נאלץ לקבור אותו בשלג לבדו, אמו הופרדה ממנו ונעלמה.

דב הילד נאלץ להילחם על חייו, לפעול כדי לשרוד- והוא הצליח.

הנער שהתקיים מקליפות תפוחי אדמה הפך ללוחם ישראלי ולקצין משטרה בכיר.

דב גנור שציין לאחרונה את יום הולדת ה -90, נולד בשנת תרפ"ט (1929) כברל וגנר להוריו שרה ואברהם ז"ל (שנישאו בנישואין שניים כאלמנים ובעלי משפחה) והתגורר בילדותו בשוליה החקלאיים של העיירה קימפולונג, במחוז בוקובינה שברומניה.

האב שימש כעגלון והעביר משאות בין העיירות וכך פרנס את משפחתו.

דב למד בחדר מגיל 3 ואחרי כן בבית הספר הכללי.

בגיל 11 יחד עם בני משפחתו הועלו על רכבות משא, לעיירה אטאקי שעל גדות הדנייסטר, שם העבירו אותם ברפסודות לעיר מוגילב פודולסקי ונאלץ לחתת רגליו בחיפוש מזון ובהישרדות בצעדות המוות בטרנסניסטריה. ללא מטרה, בכפור, בבוץ, ברגליים עטויי סמרטוטים.

אחיו התקשה ללכת בשל מוגבלותו הגופנית והחיילים ירו בו לנגד עיניו.

הפרידו אותו מאימו שהוגלתה לכפר אחר.

במסע המוות הזה הגיעו לכפר אוקראיני.

"הכניסו אותנו לבניין רעוע, נטול חלונות ודלתות, ושם שהינו כשבועיים.

יום אחד שלפו אותנו מהבניין וציוו עלינו להתחיל לצעוד.

אחי התקשה ללכת בשל מוגבלותו הגופנית, והחיילים ירו בו לנגד עיניי.

הגענו לכפר אוקראיני, ושם אחסנו אותנו בדיר חזירים, אנשים חלו, ולא היה רופא לסייע להם.

אבי חלה אף הוא בטיפוס הבטן, שכב על הרצפה, ואני שכבתי לצדו.

רק לאחר שבוע הבנתי שהוא כבר לא בין החיים.

הייתי בן 11 בלבד כשסחבתי את אבי ליער, חפרתי שוחה בעומק 20 סנטימטרים והנחתי בה את אבי.

כיסיתי את גופתו בטלית- ונפרדתי ממנו.

עד היום לא זכה אבי לקבר אמיתי"

דב מספר "יום אחד הפרידו ביני לבין אמי שרה-גולדה, כשגירשו אותה.

נותרתי לבד בעולם ונאלצתי לדאוג לעצמי כדי לשרוד.

אינני יודע מאין שאבתי את הכוחות לשרוד - בודד וללא משפחה.

הדחף להישאר בחיים היה חזק ממני ומצאתי שיטה להסתלק בלילות מן הגטו, לשוטט בכפרי הסביבה, לאסוף מזון מן המזבלות.

ניזונתי מאוכל שמצאתי או שקיבלתי מכפריים רחמנים.

אספתי קליפות של תפוחי אדמה, בישלתי אותן במי השלג וכך הצלחתי במשך שנתיים להישאר בחיים.

בתום המלחמה, ב-1945, כאשר הצבא הרוסי הצליח להדוף את הגרמנים מהאזור שלהם התברר שרק דב, שני אחיו ואמו ניצלו, אבל רבים מבני משפחתו הענפה נכחדו.

דב איתר את אמו ואחותו במוגילב, נשאר שם לצד משפחתו והתפרנס מצחצוח נעליים על מנת לחסוך כסף כדי שיוכלו לחזור לביתם.

אלא שביתם נתפס ע"י תושבים מקומיים שסירבו בתוקף לפנות אותו, אך לאחר התערבות המשטרה בסוף פינו אותו.

ההתנכלות ליהודים בעיירה, הייתה גדולה וגרמה לדב בן ה-15 להצטרף להכשרה שנקראה הנוער הציוני, היא הכינה אותו לעלייה לארץ ישראל.

במסגרתה הועבר דב, לאחר פרידה קשה מאמו, יחד עם ילדים ומשפחות נוספות ברכבת דרך טרנסילבניה לזגרב (יוגוסלביה בעבר).

שם עלו לספינת המעפילים "ההגנה" בפיקודו של רב החובל א. פרידמן, מלוחמי הפלמ"ח והפלי"ם.

ב- 1946 חרף תלאות רבות בדרך, הגיעה הספינה קרוב לחופי חיפה, יורטה ונפגעה ע"י משחתת ומטוסים בריטיים, ונגררה לחוף, המעפילים הועברו למחנה המעפילים בעתלית.

דב שהה במחנה המעפילים כחודשיים ובעזרת אנשי פלמ"ח הצליח לברוח, כשהתנדב לפרוק משאית שמביאה מזון למחנה ובאמצעותה הוצא אל מחוץ למחנה ומשם לבית הספר החקלאי, במגדיאל.

בתום לימודיו התגייס דב בן ה-17 לפלמ"ח למחלקת הסיירים -הגדוד הרביעי, בחטיבת הראל, ובמסגרתה השתתף במרבית הקרבות באזור ירושלים: שער-הגיא, נבי סמואל, קטמון.

לאחר פירוק הפלמ"ח, עם קום המדינה התגייס לגדוד 13 של חטיבת גולני כלוחם ונלחם בתל מותילה ומוצבי שפך הירדן.

לאחר שאמו עלתה ארצה ושוכנה בצריף במעברת חלצה בקריית שמונה, החליט לעזוב את הצבא, למצוא עבודה ולעזור לה להתקיים ואז התגייס למשטרה בסוף 1951.

הוא מונה לתפקידי קצין חקירות ומודיעין במרחב הגליל וכן פיקד כמפקד תחנת נהריה ותחנת עכו.

דב שימש כראש לשכת החקירות במרחב הגליל.

ב- 1984 השתחרר מהמשטרה כשהגיע לגמלאות (אם כי לאחר פרישתו נקרא לסייע בחקירת רצח הנער דני כץ). דב גנור שירת במשטרת ישראל כמעט 40 שנה.

דב קנה לעצמו שם כאחד מטובי החוקרים של פשעים חמורים שמונה לחקור אותם כחשיפת רשת ריגול, פשעי אונס רצח ושוד ופשעים בטחוניים רבים.

בשנת 53 נישא לאשתו לילי ונולדו לו שני ילדים, אתי וקובי.

לאחר פרישתו מהמשטרה, שימש כמתנדב, במסגרת הביטוח הלאומי ובבי"ס "נירים" כספרן וכעד במוזיאון לוחמי הגיטאות.

"כיום אני גמלאי בן 90 – סבא ל -6 נכדים ונכדות וסבא רבא ל- 4 נינות וגאה מאוד בשני ילדיי ובששת נכדיי ובנינותיי- זה הניצחון הכי גדול שלי על הצורר הגרמני."