אימרה שבועית:
אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי. אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן כליות ולב. אין דבר נעלם ממך, ואין נסתר מנגד עיניך. {מתוך תפילת יום הכיפורים}
סטטוס שבועי:
אנחנו יכולים לעשות את זה! אנחנו לא חייבים להיות מוגבלים על ידי שגיאות העבר, על ידי החששות שבולמים אותנו. יש לנו כח לעשות את זה, משום שהבחירה מונחת בידינו. יש לנו כח לעשות את זה, משום שהאפשרויות הן בלתי מוגבלות. יש לנו כח לעשות את זה, משום שבורא עולם רוצה שנצמח ונתקדם. יש לנו כח לעשות את זה, משום שאנחנו צריכים רק להשתדל ולבקש, והוא כבר יעזור...
ציטוט שבועי:
החוויה המרכזית של יום כיפור היא ההפעלה של האוטונומיה האישית לשם נשיאה באחריות. במובן זה יום הכיפורים מציע תוכן מהותי, רב ערך, למילוי המרחב העצום שבין חפות לאשמה. זהו מתחם האחריות... {אבי שגיא - ידידיה שטרן}
סיפור שבועי:
'נצחון הרוח'
הקלויז [חדר התפילה] כמעט מלא. החזן מתפלל בטון ובזמרה, ולא תכיר בו ובמתפללים שהעולם קרוב לרדת תהומה. הם עטופים בטלית. אם תעצום לרגע עיניך ולא תביט באנשים האלה, בפניהם הצנומים ... ותקשיב רק לזמזום תפילתם, תהיה בטוח שנפלת לבית אלוהים בשעת שקט ושלווה ... גם צעירים [ישנם] במחנה המתפללים, ומספרם אינו מצער [מועט]. גם המה משתתפים ביצירת אטמוספרה של שכחת החומר ומסירת הנשמה לעבודה נעלה, עילאית, שדכדוך הגוף אינו מעניינה וסבל הרגע כאפס נחשב. ...
נכנס בי פתאום חום כזה שלא הרגשתיו כל ימי המלחמה. מי שהוא, מה שהוא, נשאני מפה, טלטלני, והעמידני בתוך קהל יהודים מימי הביניים, הלוחמים ומתים בעד דתם. ... בעולם – רצח, חמס, שוד ומרמה. ברחוב – קר. בלב – צער וכאב. אבל ממעל לכל אלה מרחף כוח אחר, עליון ונצחי, כוח הדורות שהיו ושיבואו.
{ראובן בן שם (פלדשוה) – ורשא יום כיפור ת"ש 1940}
פרשה שבועית:
פרשת וילך / 'מנהיג נפרד'
"בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא, וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה" {דברים ל"א, ב'}.
עצוב היה הרגע שבו שמעו בני ישראל ממשה את המשפט הנ"ל.
עצוב מאד. כי ידעו בני ישראל, שעוד מעט קט יפרדו ממנו לנצח. לבם נצבט מכאב למראה המנהיג הנשאר מאחור, ממש על סף התגשמות החלום.
הנה, כאשר סיים להשמיע באוזניהם את צוואתו הרוחנית (סוף פרק ל'), פותח הפרק הבא בפסוק, התמוה בניסוחו: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" {שם א'}.
המלים "וילך משה" זקוקות להבהרה. הלא אין התורה מתארת מצבים סתם. מדוע מדגישה היא, שבניגוד למקרים קודמים, הלך הוא אל העם, ולא קראו אליו?
אכן, זהו האיש משה! פרידתו מן העם תהיה אישית ולא רשמית. כאשר השלים את כל דבריו, הלכו כל הניצבים לפניו, הטף והנשים איש לאהלו, והלך משה עתה ממחנה לוייה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שרוצה להפרד מהם.
וכך, צעד שמה משבט לשבט כדי להיפרד אישית מכל אחד בביתו שלו. שכן "וילך" מלמד שבעצמו הלך אל העם כדי להיפרד ממנו, בפשטות גמורה, המתאימה לאופיו של מי שהכתוב מעיד עליו {במדבר י"ב, ג'}: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
באותה שעה התברר לכל שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו 'יחיד סגולה', הנישא מעל העם כולו. הוא ידע כי רק שליחות הוטלה עליו, שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו שהוא חייב להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים.
מה אמר להם בעת עמדו ליד אהליהם?
"בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא".
בחשיפת חולשותיו אלו ביקש לנחמם. ראו זקנתי, אין כוחותי עימי, אין בי יותר תועלת, אל תצטערו ביותר שאני הולך בדרך כל הארץ. זכיתם בהנהגה צעירה שמובטחת לה עזרת האלוקים.
העם מביט בו משתאה, בראותו שאהבת ישראל היוקדת בקירבו עמדה זה עתה במבחן נוסף - מבחן הדאגה לכאבם שלהם על מותו שלו.
רגע עצוב וקשה במיוחד היה למשה, שעה שחש שלא יוכל עוד "לצאת ולבוא". אז ידע כי זמנו תם ואין הוא עוד מנהיג העם. הדבר הובלט עוד יותר לעיני כל כשמצווהו האלוקים בפרשה זו את הדברים הבאים: "הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצוונו" {שם י"ד}.
זה קרה לו בפעם הראשונה. גם בעת שידע שההנהגה תוחלף ויהושע נבחר כיורשו, היה משה המצווה, כנאמר: "קח לך את יהושע... ולפני כל העדה וצויתה אותו לעיניהם" {במדבר כ"ז, י"ח-י"ט}.
ואילו עתה: "ואצוונו".
סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה - בימי חייו האחרונים - הועמד בצל.
למראה תמונה עגומה זו, קיים רצון עז להבין מדוע רצתה ההשגחה העליונה שהעם יזכור את משה בשעותיו האחרונות, בלא הילת המנהיג?
אכן, כדי שלא יווצרו האגדה והמיתוס. למען לא ייהפך משה במשך הדורות, ליצור על אנושי, אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות.
לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם - אדם. אדם שבמופת חייו הפגין לאלו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי, כפי שאמר להם משה עצמו בין דבריו האחרונים:
נטל שתי ידיו והניחן על לבו ואמר לישראל: 'ראו אחרית של בשר ודם' (מדרש שם).
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
בחירה שנתית:
'בוחרים מחדש'
מאז היות האדם, יצר לעצמו אידיאלים. אידאילים שהם פרי מחשבה מעמיקה, שנוצרו בשכלו ובהשפעת סביבתו. אולם אין אידיאלים אלו משקפים את מהותו האמיתית של האדם. המהות האמיתית של האדם היא: שאיפותיו. השאיפות אינן רק משקפות את טיבו ומצבו הרוחני-נפשי, הם תעודת הזהות שלו. הם האדם עצמו. כל המייחד את האדם בטבע, והמבדיל בין אדם לאדם – הוא השאיפות. תוכן השאיפות ועוצמתן.
הדרך החידה שיש לנו לבחון את תוכן ועוצמת שאיפותינו, הם המעשים. מעשי האדם הם המשקפים את תוכנו הפנימי ואת מהותו. במעשיו הוא מצביע על שאיפותיו הכמוסות. המעשים הם גם הדרך המפעילה והמשפיעה גם על עיצוב השאיפות. כל נדבך שהאדם מניח בדרך להגשמת שאיפותיו, יוצר בו דחף עצום להקים נדבך נוסף. זו המשמעות הרחבה של מאמר חז"ל: 'מצוה גוררת מצוה'.
במעשיו קובע האדם את זהותו ואת אישיותו.
קביעת הזהות, אינה תחביב התלוי בשיקול דעתו של האדם וברצונו להתמסר לו. אלא מציאות. היא המטרה היחידה למענה נשלח לבלות מספר שנים בתבל. כך אמורים דברים אלו בתורה: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע... ובחרת בחיים..." {דברים ל'}
האדם חייב תמיד לבחור ולהכריע בין טוב לרע. הכרעות אלו הן המשמעות של חייו, והן המאפשרות לו לקבוע את זהותו ושאיפותיו. הרע נברא בעולם כדי ליצור לאדם את הדילמה ואת האפשרות לבחור בטוב. בכך הוא הופך להיות בן חורין.
כל ברואי עולם חשופים לדילמות שונות. ישנן הכרעות חשובות וגורליות, וישנן הכרעות פחות משמעותיות. כמו כן חוויות ומאורעות בחיי האדם משמשות במקרים רבים כתחנת עצירה והתבוננות. רגע של חשבון נפש שבו יכול האדם ליצור שינוי מהותי בחייו.
אסונות לאומיים משפחתיים ואישיים, בעבר ובהווה, שימשו ומשמשים לאנשים שונים נקודות מיפנה בחייהם. יש אשר החליטו להתחזק באמונתם ובשמירת מורשתם, ויש כאלו שבחרו להיפך. כל מאורע קיצוני מזעזע את האדם משלוות חייו ומכריח אותו לנקוט עמדה לכאן או לכאן או להשאר אדיש.
זוהי משמעותם של ימים אלו, הימים בין כסה לעשור המתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום כיפור. מלבד קדושתם של ימים אלו ע"פ המסורת, האוירה הציבורית בתקופה זו היא של 'חשבון נפש' כללי. ההשתתפות המלוכדת של כלל הציבור בתהליך בקשות סליחה וחרטה מקלים את הצטרפותו של כל פרט למעגל המוחלים והנמחלים.
ימים אלו יכולים וחייבים לשמש מנוף כביר שישא את האדם משיגרת חייו ומאדישותו, שיאלץ אותו לבחור לעצמו דרך יעילה ושאיפות נכונות להגשמתו האישית.
{מתוך: דע את יהדותך – מעריב 1974}
לאחי ואחיותי בארץ ובגולה. בפרוס עלינו יום הכיפורים הבא עלינו לטובה.
גמר חתימה טובה. שנזכה כולנו לסליחה מחילה וכפרה.
שבת שלום - צום קל ומועיל - יהונתן גרילק
