אימרה שבועית:
אין ציונות מתקיימת ללא יהדות! {הרב אברהם יהושע צוקרמן}
סטטוס שבועי:
ההיסטוריה היא מעין 'מדריך שימושי' לעתיד. לכן,מאחר והמאורעות הראשונים של עם ישראל, מלמדים על דפוסי פעולה מסוימים, נכון יהיה להקדיש לקריאת סיפורי המקרא תשומת לב מיוחדת.
ציטוט שבועי:
התנועות היהודיות השמרניות הם 'קרנות החסכון' של העם הזה, לעומת התנועות היהודיות המודרניות, שהן קרנות 'הון סיכון'.. { פרופסור שלום רוזנברג}
סיפור שבועי:
'בחירות אישיות'
בסוף 1943 הביאו הגרמנים כמה אלפי יהודים מאושוויץ לורשה, שיכנו אותם במחנה צריפים מול בית הקברות היהודי, במטרה לסלקו לנקות את שרידי הריסות הגטו. הגרמנים תיכננו להקים באתר הגטו לשעבר גן ציבורי. האנשים שהובאו לשם נבחרו בקפדנות שלא יהיו מוורשה או מפולין. בכל זאת היו אחדים ביניהם שהכירו את ורשה וזיהו את המקומות בהם עבדו.
היהודים עבדו שם עבודת פרך במשך רוב שעות העבודה, מאור הבוקר עד החשכה. כשהגרמנים הסיחו את דעתם, יכלו יהודים אחדים להתפלל בחיפזון. סידורי תפילה ותשמישי קדושה שונים נמצאו בשפע בין הריסות הגטו.
כשחזרו האנשים מן העבודה למקום מגוריהם בצריפים שוחחו ביניהם, והיו שלמדו בצוותא. חוגי הלימודים התרבו כאשר הגיעו לשם קבוצות יהודים מהונגריה. קבוצות אלה הגיעו מאושוויץ בקיץ 1944. ביניהם היה האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, ועוד רבנים אחרים. בעת העבודה המפרכת שאל אחד העובדים את האדמו"ר מקלויזנבורג: רבי, האם תמשיך להבא לומר עוד 'אתה בחרתנו'??
השיב לו האדמו"ר:
עד היום לא אמרתי זאת בכוונה הראויה, אולם מעתה כאשר אגיד 'אתה בחרתנו', אכוון יותר ויותר... מוטב לי להישאר במצבי זה, מאשר להיות כאחד מהם.
פרשה שבועית:
פרשת לך לך / 'בחירה אחראית'
"ויאמר ה' אל אברהם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ונברכו בך כל משפחות האדמה" {בראשית י"ב, א'-ג'}.
אכן , פלא הוא, מדוע פותח הכתוב ופונה אל אברהם בלא לציין כלל מיהו האיש, ומהן זכויותיו. נח, גיבור הפרשה הקודמת, זכה לתואר "איש צדיק תמים" {בראשית ו', ט'}. ואילו, על אברהם לא נכתבה אף לא מילת שבח אחת!
הפרשנות המסורתית דשה הרבה בשאלה זו, ואף העלתה תשובות לא מעטות.
הסך המתקבל מדבריהם הוא, שבהעלמת קורות חייו עד לרגע ההתגלות, יצרה התורה חיץ ברור בין העבר והעתיד בחיי אברהם. ברגע הצוו "לך לך" נולד אברהם חדש. עד עתה גילם באישיותו את התבונה האנושית בשיא טהרתה. עד עתה היה הוא הפילוסוף הגדול, שהכיר בבורא העולם ובמוסרו המוחלט. גדול היה כבודו בעיני הבריות, והשפעתו היתה ניכרת עליהן. ואילו מעתה הפך לאדם, שזכה למגע ידה של האלוקות מעל ומעבר לתבונת האדם. מעשיו מהיום והלאה יזכו לעיצוב עילאי ושונה. לפניו חיים חדשים ונסיונות חדשים. עד עתה עמד בשתי רגליו בתוך החיים, בתחום ההיסטוריה האנושית. ואילו מן הרגע, שקרא לו האלוקים, הופקע מהיסטוריה זו, והוטלה עליו השליחות. הוא נבחר. הנה כך נולד ה'אתה בחרתנו' היהודי. המושג, שהסב לנו סבל כה מרובה, ואף מבני עמנו יש הרואים בו התנשאות בלתי מוצדקת, המפלה לטוב את היהודי - צאצאו של אברהם. בנקודה זו אכן ניצבת במלוא חריפות ההשאלה:
מדוע באמת בחר האלוקים באברהם דווקא? האם נזרע כאן זרע האפליה והגזענות היהודית? אין טוב מאשר פנייה אל פסוקי הבחירה עצמם. להתבונן בהם בלא פרשנות ובלא תאוריות כדי להבין את כתב ההאמנה של ה'אתה בחרתנו'.
אנו מבחינים בפסוקים אלו בדרישה להפנות עורף לתרבות הדור כולו. לנתק קשרים משפחתיים, להתרחק ממחוזות הילדות האלילית ולפתוח דף חדש בארץ חדשה. כדי שבסוף, לאחר שיצמח ממנו עם גדול ומבורך. "ונברכו בך כל משפחות האדמה" {שם}.
משפט אחרון זה, המתייחס לכל אומות העולם, הובן על ידי האבות עצמם, על ידי הנביאים ופרשני התורה, עד אחרון בני אברהם בדורנו, כמביע את התכלית הסופית של הניתוק, שנגזר עליו בתחילת הדרך.
כלומר, האדם, שבחר באלוקי עולם, נבחר להביא את דברו לאנושות באמצעות הדוגמא האישית של היותו מאמין, החי על פי מוסרו של אלוקים זה.
שיהיה ברור. האלוקים, כפי שהוא מופיע במקרא, לא הפקיר את האנושות מלכתחילה. הוא פנה אליה, אך זו לא נענתה. וכך מצאנו במדרש: "רפאנו את בבל ולא נרפתה, עזבוה ונלך איש לארצו" (ירמיה נ"א,ט'). 'רפאנו את בבל' - בדור אנוש (הדור שהחל לסגוד לאלילים). 'ולא נרפתה' – בדור המבול. 'עזבוה' - בדור הפלגה. 'ונלך איש לארצו' - (זה) 'ויאמר לך לך' (מדרש רבה בראשית ל"ט, ה').
ללמדך, שרק אחרי כשלונן המוסרי של אלפיים שנות אדם על הארץ הוטלה השליחות על היחיד, להציבו מול העולם - למען העולם. מעניין, כיצד נראים הדברים בעיני היסטוריון גדול, שלא חיבב במיוחד את עם ישראל:
אני מעז לומר, שעתידה היהדות להביא בשורה חדשה לעולם. מה מוזר הדבר, כי פעמיים בתולדות ימי האנושות ראו היהודים, כיצד אנשי חוץ השתלטו על דתם והפיצוה אחר כך בעולם, כוונתי לנצרות ולאיסלם. האין זה לעג הגורל, שזרים נזקקו לכמה עיקרים יסודיים של היהדות כדי לפרשם לאחר מכן בדרכם? כלום אין היהדות עתידה להפיץ את תורתה בצורתה המקורית, את 'היהדות המקורית' - אם אפשר לומר כך - בעולם כולו, ולא שתהא מופצת בלבוש נוצרי ומוסלמי? ככלות הכל, האין אמונת הייחוד של היהודי צרופה יותר מן המונותאיזם הנוצרי והמוסלמי? כלום לא תהיה זו מתנת היהודים לעולם לעתיד לבוא?
והוא מסיים במשפט רב משמעות:
וכלום לא בנקודה זו טמון הפתרון לבעיית היחסים בין היהודים וזולתם? (דבריו של פרופ' אנולד טוינבי בעתון הצרפתי ל'ארש, יוני 1959).
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק – 'פרשה ופשרה'}
שבת שלום – יהונתן גרילק
