כותרת
> C;
1/1
דת בקהילה

נשנושבועי - פרשת עקב

נהריה דת בקהילהפורסם: 06.08.20 , 09:05ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

אימרה שבועית:
אסונה של האנושות הוא שהידע והעוצמה שלה לא עומדים ביחס מקביל להתפתחותה המוסרית. {הרב משה צבי נריה}

סטטוס שבועי:
לעתים אנשים דנים בנושאים מסויימים, מתוך גישה גשמית ובאמצעות מושגים מוחשיים. הם שופטים ובוחנים את העניין באמצעות החושים הגשמיים, העין והאוזן וכד'. זאת אף שגם הם מבינים כי יש דברים, שאינם נקבעים על סמך חושים, אלא בעיקר על ידי תבונה.
האדם אינו מסוגל לראות או להבחין בחושיו בגלים שונים המצויים באוויר. למרות זאת, הוא יכול לקבוע בוודאות, שבאוויר מצויים גלי רדיו. כמו כן, האדם אינו מרגיש בתנועת כדור הארץ, אך למרות זאת הוא נע, וכן הלאה. כך הם פני הדברים בנושאים שונים. את ההחלטה מה יש ומה אין, ויותר מכך, מהי המשמעות האמיתית של התופעה, אנו יכולים לקבל רק בעזרת התבונה.
האיזון העדין בין האמת הגלויה ובין יכולתו של האדם להתעלם ממנה, היא המאפשרת לבחירה החופשית להוות את הלוז בעבודה האישית של האדם. האמת לאמיתה והיכולת לא להתבונן בה, ניצבות תדיר זו מול זו, תוך שמירת איזון המאפשרת את קיום הבחירה החופשית.

ציטוט שבועי:
העם היהודי המפוזר עדיין ברחבי העולם הוא בעל זיהוי כפול - לאומי ודתי. רק שילוב של שני יסודות זיהוי אלה מאפשר את אחדותו ואת המשך קיומו. {משה שמיר}

סיפור שבועי:

'לו הייתי רוטשילד...'

באחד מימי ניסן בשנת תקי"ד (1754) התגודדה חבורת ילדים יהודים, בני גטו פרנקפורט שבגרמניה, ליד שער הגטו. הם היו בני עניים, לבושים בגדים בלויים ודלים. בהיותם בטלים מלימודים ביקשו למצוא תעסוקה כלשהי – שליחות, סבלות וכיוצא באלה – כדי להשתכר כמה פרוטות לעזרת משפחותיהם לצרכי הפסח. והנה, להפתעתם הרבה, עברה בשער הגטו מרכבה הדורה, רתומה לצמד סוסים אבירים ובתוכה ישבו מבוגר וצעיר. שניהם לבשו בגדים הדורים והרכב היה לבוש בגדי שרד. על המרכבה התנוסס סמל הנסיכות של הסן-קאסל שפרנקפורט היתה בתחומה. הילדים החלו רצים אחר המרכבה וקוראים בקול 'הנסיך, הנסיך'.

המרכבה נעצרה והזקן האציל פנה אל הילדים ואמר: שלום לכם נערים יהודים! אכן, הנער היושב איתי במרכבה הוא יורש העצר של הנסיך מהסן-קאסל ואני הוא מורהו. באנו לסייר בגטו למען יכיר הנסיך גם את שכניו היהודים ואת אורח חייהם. והיות ולפי מראה לבושכם עניים אתם, ויודע אני שחג הפסח שלכם ממשמש ובא, אבקש את יורש העצר להעניק לכם, בטוב ליבו, נדבות לכבוד החג.
הושיט יורש העצר את ידו לכיס, מילא חופניו מטבעות והשליך אותם מבעד לחלון המרכבה, אל עבר ילדי היהודים.
עטו הזאטוטים לחטוף את המטבעות, אך בו ברגע, התייצב אחד הילדים וגער בקול רם בחבריו: אל לנו להתבזות! אין אנו קבצנים ולא לנדבות נשואות עינינו. אל יעז איש מאיתנו להרים אף פרוטה אחת!
וכדברו, אסף כהרף עין את המטבעות, הושיט ידו לתוך המרכבה, והחזירם לבן הנסיך. הזקן ובן הנסיך נדהמו למראה עיניהם. לאחר רגע של דממה פנה המבוגר אל אותו ילד כשחיוך על שפתיו:
בן כמה אתה, יהודי קטן וגאה כמוך?
בן עשר, אדוני הנכבד, ענה הנער.
אף אני בן עשר! קרא בן הנסיך מתוך המרכבה.
אם כן, בני גיל אחד אתם, אמר הזקן, מה דעתך – פנה אל בן הנסיך, שנזמין את הנער היהודי להתלוות אלינו ולהדריכנו בסמטאות הגטו המפותלות?
אנא, התלווה אלינו! קרא בן הנסיך אל בן גילו היהודי.
בשמחה רבה! לכבוד הוא לי! נענה הילד והושיט את ידו לזקן ולבן הנסיך וגם הציג עצמו: מאיר אנשיל רוטשילד.

יום תמים הוליך הנער את האורחים הנכבדים בגטו. בסמטאות הצרות, שבהן לא יכלה המרכבה לעבור, הוליכם ברגל. בטוב טעם, בחן, ובשכל טוב סיפר על חיי הדחקות והעוני של היהודים בימות החול, ועל הקדושה והשמחה בימי שבת וחג. הראה את בית הכנסת וביאר את התפילות, הציג את מקוה הטהרה ובית המרחץ והסביר את סוד הניקיון והטהרה של היהודים, הביאם אל תלמוד התורה והישיבה וסיפר על ערך לימוד התורה ביהדות, לא פסח על בית 'הכנסת אורחים' ותאר את גודל המצווה הזאת. וכך הוליכם מרחוב לרחוב, מסמטא לסמטא, ולא היה דבר שלא הראם. ברדת החשיכה, אמר לאורחיו: עכשיו, עליכם למהר ולעזוב את הגטו. עוד מעט ייסגרו השערים – אין יוצא ואין בא.
תודה לך על הדרכתך הנפלאה, קראו הזקן ובן הנסיך ופנו אל עבר השער.
רגע אחד, רבותי! עצרם מאיר אנשיל, הואילו נא עתה לשלם לי דמי טרחתי, והושיט את ידו למולם.
הכיצד? שאלוהו – הרי סרבת לקבל מידינו נדבה וגם מחבריך מנעת זאת!
אכן, נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי. זהו ההבדל. והואילו נא לשלם שכרי בעין יפה !…
הכניס בן הנסיך את ידו לכיסו, מילא חופנו מטבעות, הושיטן למאיר אנשיל ואמר לו: הא לך שכר טרחתך. מצאת מאוד חן בעיני. אם תזדקק פעם לעזרה, זכור – שמי וילהלם בן הנסיך מקאסל. דע כי יש לך ידיד בארמון הנסיכות.
רב תודות לך על השכר ששילמת לי ביד רחבה, ענה מאיר אנשיל, אך כדאי גם לך לזכור, שיש לך ידיד בגטו היהודי בפרנקפורט, בשם מאיר אנשיל רוטשילד. מי יודע, אולי תיזדקק גם אתה לעצתי ולעזרתי ביום מן הימים
הנסיך הצעיר ומורהו פרצו בצחוק רם. הם הורו לרכב להאיץ בסוסים והמרכבה פרצה ביעף אל מחוץ לשער הגטו.

חלפו שנים, מאיר אנשיל בגר והיה לאיש. נשא אישה ונולדו לו חמישה בנים. גם בעסקים עשה חייל. מפקיד זוטר באחד הבנקים, שם התמחה בחלפנות ובעסקי מטבעות, נעשה לבעל בית מסחר עצמאי לממכר מטבעות עתיקות, כלי-כסף וכלי-זהב עתיקים. גם יורש העצר עלה על כסא נסיכות הסן-קאסל ונעשה עשיר רב אוצרות, המתעניין ברכישת מטבעות עתיקות, כלי-זהב, וכלי-כסף עתיקים.
תחום משותף זה קשר מחדש את מאיר אנשיל רוטשילד עם וילהלם נסיך הסן-קאסל, בעסקי מסחר וחליפין. לא עברו ימים מרובים והנסיך נתן אמונו המלא ברוטשילד ומינהו לסוכן הכספים של הנסיכות. רוטשילד ניהל את ענייני הכספים של הנסיך בתבונה והצליח להעשירו ולהתעשר בעצמו.

בימים ההם עלה לשלטון בצרפת השכנה נאפוליון בונפרטה. בסערה כבש את ארצות גרמניה. בהתקרב צבאות נאפוליון לפרנקפורט בשנת 1806, נאלץ הנסיך וילהלם להימלט על נפשו. בסתר, בחשכת הלילה, הביא עגלה עמוסת מטילי זהב וכסף לביתו של מאיר אנשיל רוטשילד ובהתרגשות לחש על אזנו:
לפני למעלה מחמישים שנה, בבקרי בגטו כנער בן עשר, פרצתי בצחוק גדול, כשהצעת לי בעזותך לזכור, כי יש לי ידיד בגטו, המוכן לעזור לי ביום מן הימים. לאסוני הגיע היום הזה. אנא, הטמן בביתך את אוצרי, שלושה מליונים שקלי-זהב, עד יעבור זעם.
ללא שהיות, יצאו מאיר אנשיל ובניו החוצה, ובמהירות רבה פרקו את שקי הכסף והזהב מן העגלה והכניסום הביתה. הנסיך עלה על העגלה, המריץ את הסוסים ונעלם בחשכת הלילה. כל הלילה עמלו מאיר אנשיל ובניו בהטמנת האוצר, במרתף הסתר שמתחת לביתם. לאחר ימים אחדים נכנסו הצרפתים העירה.

יום אחד, הקיפה פלוגת חיילים צרפתים, את ביתו של מאיר אנשיל רוטשילד והמפקד עם חיילים אחדים, פרצו פנימה ברובים מכודנים. הם העמידו אל הקיר את בעל הבית, אשתו ובניו. המפקד פנה אל רוטשילד ואמר: ידוע לנו כי נסיך הסן-קאסל היה כאן והשאיר בידיך את כספו. אם לא תמסור לנו מיד את כל הכסף, נוציא להורג את אשתך ובניך ולבסוף נהרוג גם אותך. רוטשילד לא היסס רגע, ניגש אל אחת התמונות התלויות על הקיר, ששימשה כדלת סתר, ובמפתח מיוחד שהוציא מכיסו פתח את הדלת. מאחוריה נתגלה לעיני הצרפתים מחסן סתר, מסודר להפליא, ובו מטילי זהב וכסף, מטבעות יקרות וכלי זהב וכסף יקרים.
הנה כל האוצר לפניכם – אמר רוטשילד לצרפתים. הצרפתים העמיסו את האוצר על עגלתם והסתלקו. השמועה, שרוטשילד הוכרח למסור לצרפתים את האוצר, שהפקיד בידו הנסיך וילהלם, עשתה לה כנפים, בפרנקפורט ובכל הסביבה.
מאיר אנשיל כינס את בניו ועובדיו, ואמר להם:
הלא ראיתם, במו עיניכם, כי מסרתי בידי הצרפתים את כל הוני ונשארתי נקי מנכסי, אך לנסיך שמרתי אמונים וכל כספו שמור עמי. מכיוון שהכל סבורים, שאת כספי הנסיך מסרתי לצרפתים ואילו כספי שלי לא נפגע, יתנו בנו הסוחרים אמון ויעניקו לנו אשראי, וכך נוכל לחדש את מסחרנו. נעמול יחד מתוך הגינות, חריצות ואחדות והא-ל יהיה בעזרנו.
אם אזכה לראות בשוב הנסיך וילהלם לממשלתו, אחזיר לו את כספו במו ידי. אם לאו, מצווה אני עליכם להחזיר לו, או ליורשיו את כל כספו, עד הפרוטה האחרונה.
ואכן, מאיר אנשיל ובניו הרחיבו את עסקיהם, גם מעבר לגרמניה, בניו הקימו סניפים לבית מסחרם, בתחילה באנגליה ואחר כך גם באוסטריה, באיטליה ובצרפת.

בשנת תקע"ב (1812) נפטר מאיר אנשיל רוטשילד. שנה לאחר מכן הודח נאפוליון מכסאו, בעקבות מפלותיו בשדות הקרב. ארצות כיבושיו שוחררו, וגם הנסיך וילהלם חזר לשבת על כסאו, לאחר ששב ממקום גלותו. והנה, להפתעתו הרבה של הנסיך, ששמע על מסירת אוצרו לצרפתים התייצב בפניו אמשל, בנו הבכור של מאיר אנשיל רוטשילד וגילה לו, כי כל הונו שמור למענו. הנסיך העשיר חזר ונתן אמונו בבית רוטשילד. עושרה של המשפחה גדל, עד שהפך לאגדה. צוואת אבי המשפחה 'הגינות, חריצות, אחדות' הפכה לסיסמתה ונקבעה כסמל המשפחתי.

פרשה שבועית:

פרשת עקב / 'שיעור אזרחות'

"...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {דברים י' י"ח-י"ט}

במצוות החמורות ביותר דיין של מילים ספורות כדי להרתיע את המאמין. אך במצווה זו של אהבת הגר, באיסור לצערו ולהונותו - לא חוסכת התורה במילים. שלושים ושש פעמים חוזרת התורה על מצווה אחת.
חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם. את יחסו של החזק, המבוסס בחברה, כלפי החלש וחסר המגן. על אף ערכיו ונימוסיו המהוקצעים, נוהג הוא כלפי החלש על פי אמות מידה מוסריות שונות. השנאה ליהודים בכל מקום ובכל זמן, היא דוגמה קלאסית לכך.
זו כנראה נטייה יסודית בלב האדם. קשה לרסן את יצר ההתנשאות ואת הרצון להפגין כח כלפי החלש.
משום כך מפליגה התורה באזהרותיה.

כיצד מקווה התורה לחנך את האדם לגבור על חולשה אנושית זו? מהו המחסום שהיא מציבה בפניו?
"וגר לא תלחץ", אומרת התורה ומנמקת: "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" {שמות כ"ב}. מבהיר רש"י: 'כמה קשה כשלוחצים אותו...'
הפסוק מפנה אותנו אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים. אל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של היסורים, של הדיכוי וההשפלה שהיו מנת חלקנו. הפעלת זיכרון זה דיה לעורר חמלה כלפי הגר ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.
על כן, מזהירה התורה על אהבת הגר והחלש, שלושים ושש פעם. היא מכירה את נפשו של העבד שהיה לבן חורין ואת נפשו של העולה החדש שהיה לוותיק...

וכך כותב ספר החינוך על אודות מצווה זו:
ויש לנו ללמוד מן המצווה היקרה הזאת לרחם על כל אדם שהוא בעיר שאינה מולדתו ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה הזהירתנו לרחם כל מי שצריך. ועם המידות הללו נזכה להיות מרוחמים מאת ה' (ספר החינוך מצווה פ"ג).
{מעובד מתוך ספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}

שבת שלום - יהונתן גרילק