לפני כ - 150 שנים התכנסו האדריכלים בני זמנם לבנות את בתי הספר המודרניים הראשונים. ישבו וחשבו מה יהיה צורתו של המבנה בו יכשירו את דור העתיד במהירות הגבוהה ביותר לעובדי תעשייה וייצור סתגלנים. אותם מקבלי ההחלטות מצאו שאופי הבנייה של בתי הכלא ובתי החולים, בהם מסדרונות ארוכים עם תאים ובעלי תפקידים אחראים - הוא-הוא המתאים. והנה, ב-150 השנים האחרונות דפי האינטרנט החליפו את ספרי הלימוד עבי הכרס, הגירים הוחלפו בטושים - אבל המסדרונות הצרים עוד ישנם, ובסופם - מורה שעומד ליד הלוח ומכתיב עובדות לתלמידים צייתנים. תהליכי האוטומציה והדיגיטציה צפויים לייתר בקרוב את הפועלים בשרשראות הייצור והאספקה, אז איך ייתכן שבתי הספר הם האחרונים להישאר מאחור ולהצטרף למהפכה?
אחת הסיבות העיקריות היא הקושי שלנו, אנשי ונשות מערכת החינוך, לחשוב מחוץ לקופסה. אנחנו עודנו מקובעים על מדדים מסורתיים להצלחה. עבורנו, למשל, שיעור שחלף בשקט מופתי - נתפס כיעיל, אף על פי שייתכן כי אף תלמיד לא התרכז והקשיב; אחד חשב על הילדה שהוא מחבב - והשני על מה יאכל בהפסקה. דרך נוספת שאנו מודדים את הצלחתנו והצלחתם - היא בעזרת ציונים. כך, מבלי משים לב, אנו מעבירים את החומר בצורה הפשוטה ביותר לשינון ואז לדקלום בדף הבחינה, ובאופן פרדוקסלי - אנחנו מכשילים במו ידינו את בני הנוער, בעודנו מונעים מהם מיומנויות כפי הטלת ספק וביקורת, ניתוח אנליטי, ניהול משא ומתן וחשיבה יצירתית - הנדרשים ומבוקשים כיום בשוק העבודה.
אלמנט נוסף שמבטא את אופייה המיושן של המערכת, ספק המסובב או הסיבה, הוא הסביבה הפיזית. תלמיד שמגרד את הפורמייקה של השולחן - מעניק פתח לבאים אחריו לעשות זאת גם כן, בזמן שהמורים גם הם נאלצים לחפש בנרות אחר כפית פלסטיק אחת רק בכדי לשתות את הקפה הבסיסי המוצע להם. כשרכוש בית הספר הרוס ומושחת והיחס של המערכת כלפי השוהים בה מזלזל, לא פלא שאלו פני הדור בישראל. זו לא רק תיאוריה שחלון שבור במרחב הציבורי גורר פשיעה, למרבה הצער - זוהי המציאות היום יומית בבתי הספר.
ישנה למשרד החינוך פרוגרמה קבועה שמעצבת את המרחב הלימודי במבנה ריבועי וסגור, בעוד חוקרים מאוניברסיטת סלפרוד גילו כי דווקא עיצוב מקורי של סביבת הלמידה משפר את הישגי התלמידים. במחקר נמצא שהישגיהם של 73% מהנבדקים השתפרו וכי שיעור השינוי הממוצע עמד על 25%.
ייתכן והמוטיב העיקרי והמשותף שקפא על שמריו - הוא ההנחה שהאחריות על החינוך צריכה להיות מוטלת עלינו, אנשי ההוראה; אלו העומדים בקדמת הכיתה כבעלי סמכות ומקנים את הידע לתלמידים, כלא משאירים להם ברירה – להישאר פאסיביים בתהליך או "להפריע". כעת, יותר מתמיד, עלינו לנצל את משבר הבריאות והחזרה ללימוד מקוון - כמקפצה. מרחב הלמידה השתנה ויצא את גבולות המוסדות, אז מדוע אנחנו מתעקשים לשמר את אותן שיטות ההוראה המסורתיות גם בזום?
ברשת "עתיד", על רקע השינויים הטקטוניים, אנו נמצאים באיבו של תהליך חדשנות, כשהמטרה היא לחקור ולגלות באילו תנאים מתרחשת למידה אפקטיבית בת זמננו. ב-55 בתי הספר הפרושים ברחבי הארץ, אתגרנו הנחות יסוד וביקשנו להפוך את חווית הלמידה להוליסטית יותר באמצעות, למשל, שילוב של חוגי העשרה ופעילויות בלתי פורמליות בתוך שטחי בית הספר. כיום ניתן להשתתף במועדון דיבייט בינלאומי, ללמוד לתכנת בנבחרת רובוטיקה, להטיס רחפנים ואפילו להתנדב בתנועת נוער במהלך יום הלימודים עצמו, שהרי - לא רק שיעור תנ"ך הוא מרחב נכון ללימוד. היבט נוסף שנטלנו על עצמנו - הוא השקת מגמות ייעודיות לשוק העבודה המתחדש, כדוגמת - אנגלית ודיפלומטיה, יזמות והייטק, חקלאות הידרופונית, עיצוב גרפי ושיווק. שברנו מחסומים וקירות, במלוא המשמעות, יצאנו ללמוד מאנשי מקצוע בשטח על החומר שמסתתר במבחני הבגרות, ואפשרנו לתלמידים והן לצוותי ההוראה 'לבלבל' בין הבית לבית הספר - ולחוות שיעורים בעמידה, או על ספה בחלל דמוי סלון.
אין ספק, לא טבעי ולא רצוי לחוות את גיל הנעורים הסוער הרחק מחברים, הרחק ממערכת "מחזיקה" ומאחורי מסכים מנוכרים. אבל, זוהי בדיוק שעתנו הגדולה לחשוב "מחוץ לכיתה", להתנתק מסכמות ישנות, מהטוש ומהלוח - ולהגדיל ולפתח את תלמידינו. להעביר אליהם את המושכות, ולהתבונן מהצד - גאים ועל מיוט. בית כלא - לא בבית ספרנו.
שם הכותבת: לירון צימרמן - ראש מנהל מחקר ופיתוח, חדשנות והכשרות ברשת החינוך "עתיד"
