אימרה שבועית:
כשם שהנך יכול לסבול שפרצופו של חברך אינו דומה לשלך, כך תסבול שדעותיו של חברך אינן דומות לדעותיך. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
לרובו ככולו של הציבור הישראלי (וכך הם פני הדברים גם בתפוצות) לא ניתנה הזדמנות נאותה להכיר את תכני היהדות.
רבים מתוכנו, למרות שנולדו כאן וחיים כאן, לא יודעים כמעט מאומה על השורשים של עמם, על תרבות היסוד של אבותיהם או על דמויות הוד שפיארו את ההיסטוריה של עמנו. אולם, בלבבות פנימה לא נוצר נתק!
ציטוט שבועי:
אני ישראלי 66 שנים ויהודי 3,500 שנה. {אורי אורבך}
סיפור שבועי:
כל עוד הנר דולק...
מעשה ברבי ישראל מסלנט שיצא לרחובות העיר באחד מלילות ימי חודש אלול, וראה אור קלוש בוקע מדירה רעועה. נכנס רבי ישראל, וראה מתקן נעלים יושב ליד נר דועך, ומכה בחיפזון בפטישו על הנעל.
שאלו רבי ישראל: מה לך כי נחפזת?
ענה אותו הסנדלר: רבי, הרי כל עוד הנר דולק – אפשר עוד לתקן!
יצא רבי ישראל לרחוב וקרא:
"שמעו אחים יהודים! כל עוד הנר דולק אפשר לתקן!"
סליחה שבועית:
סליחה. סליחות. לסלוח. אלו הן מילים שגרתיות, שכל כך קל לפלוט אותן כאשר לא מתכוונים לכך ברצינות. לומר: סליחה, מה השעה? זה דבר פעוט. להפטיר "סליחה" לאחר דריכה מקרית על רגלו של החבר - זה דבר של מה בכך. אבל - לבוא אל הזולת ולהתנצל בכנות, על העלבון הכבד שהטחנו בפניו בשעת מריבה, לזה דרוש אומץ לב, אופי, דם.
ובקו ישר - ככל שהפגיעה בזולת חמורה יותר, ככל שאנו פחות צודקים, קשה יותר בקשת הסליחה. כל זאת - משום שכל עולמנו בנוי מסביב לנקודה אחת - אנחנו... ואם נבקש סליחה, אם נודה כי שגינו, יפגע מוקד עולמנו.
ברגע היסטורי כאוב, לאחר שאבותינו עמדו מבויישים, על אשר עשו את העגל, כרעו לו וכרכרו סביבו. בשעה שנדמה היה שאין עוד כל תקוה. דוקא אז, גילה אלוקים למשה את סוד הסליחות. תגלית המציעה: לשנות את המבט. להחליף את הכיוון. להסתכל בבהירות על העולם מנקודת המבט האמיתית שבה נמצא האלוקים במרכז. אם אנחנו בני האדם נופיע בתמונה במקומנו הנכון, לא יתמוטט עולמנו זה אם שגינו. ואז, כמה קל לבקש "סליחה".
בימים אלו, בהתכנס המונים לומר סליחות. אם נביט נכוחה על עצמנו ומקומנו ביקום. אם נתרגל לבטא בשפתינו ולחוש בליבנו כי עלולים אנו לשגות, כי אנו רק - בני אדם. אולי נפסיק להבהל ולחשוש מהבעת המילה "סליחה". גם באותם המקרים הבודדים בהם לא צדקנו. בין אדם למקום ובין אדם לחבירו.
{מתוך מעריב, מדור "דע את יהדותך"}
פרשה שבועית:
פרשת נצבים - וילך / "ברית מוזרה"
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" {דברים כ"ט, י"ג}
ביום מותו של משה היו בני ישראל אחרי חוויה מזעזעת. הם שמעו את הקללות (דברים כ"ח). הם עמדו מול הגורל היהודי המוזר. גורל, שממנו לא יוכלו להתחמק לעולם.
אלפי שנות קורות העם עברו לנגד עיניהם. תמונות תמונות חלפה היסטוריה זו לנגד עיניהם, בשעה שמשה דיבר. תמונות של כל הגלויות, הצרות והיסורים, שינחתו על צאצאיהם.
באותם רגעים קשים, כשחייב היה משה להעמיד אותם על מלוא רצינותה של הברית שכרתו בסיני עם האלוקים - מהל בדבריו גם נטפי רוך, חיבה, נחמה ותקווה.
"בידכם לכתוב כרצונכם את ספר עתידכם. בהתנהגותכם תקבעו האם ידמו קורות חייכם לחזות הקשה שבתוכחה או לפניה השוחקות והמאירות של מסכת הברכות, המקדימות אותה". (רש"י שם ע"פ מדרש תנחומא)
אבל, הוסיף משה ואמר, גם אם יבואו עליכם החורבן, הגלות, התפוצה והאסונות – הם יקיימו אתכם. באורח פרדוקסלי ונסתר, יתרמו דווקא הם לנצחיות העם ולאי הכחדתו, עד בוא גאולתו העתידה.
למה? משום שנאמר:
"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום… ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כ"ט, י"ג-י"ד).
הברית היא ברית נצח. כפופים לה הדורות כולם.
הם שמעו את החזות הקשה והאזינו לדברי הברית והנחמה. בוודאי הבינו את האמור, הסכימו וקיבלו אותה עליהם כראוי.
לא כן בדורות מאוחרים יותר, אלו העלו השגות כלפי ברית זו. הציגו שאלות נוקבות. הדורשות תשובה.
באיזו זכות, ובאיזו רשות יכול היה דור המדבר לערוך הסכמים, ולו עם האלוקים, שיחייבו אותי – בן דור מאוחר יותר? ואם אין ברצוני לקיים מצוות, כלום קיימת הזכות להעניש אותי? הלא, אני לא חתמתי על הברית, ולא נשאלתי לדעתי?! מדוע, אפוא, תקפה ברית זו גם כלפי?
אכן, שאלה נוקבת. היא מוליכה אותנו בהכרח להבנה עמוקה יותר של ברית האלוקים עם בני ישראל.
ברית זו, מסביר לנו הפרשן הדגול רבי יצחק עראמה בספרו "עקדת יצחק", אינה דומה כלל לבריתות ולהסכמים, הנחתמים ונכרתים בין הבריות. ברית בין מדינות, חברות או ידידים, הינה פעולה חוקתית חיצונית, הבאה להסדיר מצב מסוים, ולקבוע לו מסגרת נאותה.
ברית סיני שונה מכל אלה בתכלית. זו ברית בין אלוקים לבין אדם, במקרה זה – עם ישראל. וכשכורת האלוקים ברית, היא נושאת אופי שונה לחלוטין. האלוקים מטביע אותה בלב בעלי בריתו. בעת הברית הפכה בשורת סיני למהותם של בני ישראל, לחלק מישותם. ברית האלוקים היתה לחוק טבע עבורם, כשם שבעצם כל חוק טבע הוא ברית בין האלוקים, הבורא, לבין הכוחות, המפעילים את היקום.
ברית סיני הינה ה"צופן הגנטי" של העם. את הצופן הגנטי לא ניתן לשנות בלי לגרום נזק. הוא עובר בתורשה מדור לדור. האדם כפוף לו, ולמען חייו התקינים, עליו לנהוג בהתאם, בין אם ירצה ובין לא.
זוהי הברית. השאלה – "באיזו זכות"? – מאבדת מן הרלוונטיות שלה. היא דומה לשאלה: באיזו זכות ילדו אותי הורי, כיצור הזקוק דווקא לאוויר כדי לחיות? בכך, הם מנעו ממני את התענוג לצלול חופשי למעמקי האוקיינוס! זו המציאות, ואין לשנותה. חוק טבע הוא, ושום הגיון משפטי או מוסרי לא יפרוץ את חוקי הטבע.
אכן, מציאות קשה. גם דורנו התנסה בה.
בברלין, בה פרחו לראשונה חלומות האמנציפיה, ההשכלה וההתבוללות, קמה, כתגובת נגד, התורה הנאצית, שדחפה דורות מתבוללים ל"היכרות" מחודשת עם העם היהודי, "בחמה שפוכה" אל אושוויץ. יהודים גרמנים, ששמם היהודי היה להם לזרא, הוכרחו – בעקבות חוקי נירנברג – להוסיף לשם אדולף, היינץ, אוסקר וכו', שאימצו לעצמם, את השם "ישראל" והנשים חייבות היו להוסיף לשמן את השם "שרה". הנה "ביד חזקה" טעמו רגעי זהות יהודית בטרם כליון.
אך נראה, שברית זו טבועה עמוק עוד יותר במהות נפש היהודי. היא דוחפת את המתחמק ממנה אל האי-נורמליות, אל בעיות נפשיות:
"מספר קטן מבין היהודים מלידה, מצטערים על היותם יהודים בעטיו של הסבל, שנגרם להם… קיים בקרב יהודים אלו רצון מודע להתבולל, להשתחרר מיהדותם. ניסיונותיהם נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות מצד תת – המודע הקולקטיבי… ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות בהתנגדות מצד תת-המודע הקולקטיבי…. ומתעורר בהם עימות פסיכולוגי קשה, המוביל אותם לעתים קרובות לאנטישמיות, להתרפסות ולפעמים אף למחלות נפשיות מסוימות, כפי שהסברנו בספרנו PRECIS DE PSYCHIATRE ׁ(פרופ' הנרי ברוק, מחשובי הפסיכיאטרים באירופה, בדיון על חוסר איזונו של היהודי המתבולל – מתוך מכתבו לדוד בן-גוריון כאחד מחכמי ישראל, שענה על השאלה "מיהו יהודי").
כי זאת הברית. היא – אנחנו.
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק "פרשה ופשרה"}
שבת שלום - יהונתן גרילק