בגיל 100 יכולה רחל מאס מנהריה להתרווח בכורסה שבחדרה הצנוע בבית הורים הבונים החופשיים בנהרייה בו היא מתגוררת, להיזכר בערגה בנהריה של פעם, לסרוג נעלי בית לניניה וכובעים למחלקת הפגיה שבבית החולים איכילוב וליהנות מהחיים. בנוסף, היא מקפידה להמשיך לפקוד את מה שהיא מכנה ביתה השני, קפה פינגוין, בתדירות של פעם בשבוע. "פעם החיים היו יותר פשוטים", אומרת רחל, שהינה צלולה, עצמאית מאוד וגם שופעת המון הומור ושמחת חיים גרה בנהריה משנת 45' רחל, שביום ראשון הקרוב, 29.7, תציין את יום הולדתה ה-100, נולדה בשנת 1918 בברלין שבגרמניה, בשם רחל גרינבאום, כבת בכורה לגרטה ופיליפ (משה יואל). לאחר מכן נולדו שני אחיה, ראובן שהשתתף בשיירת יחיעם וכל חייו הרבה לספר את ספור השיירה. ועלי שהיה ממקמי ביריה , שעיברתו את שם משפחתם לאלון. המשפחה עלתה ארצה בשנת 32', לפני עליית הנאצים לשלטון, בעת שרחל היתה בת 14. בתחילה התיישבה המשפחה בחיפה, ובשנת 40' נישאה רחל לבעלה קורט, ועם השנים נולדו להם ארבעה ילדים, שהביאו להם 14 נכדים ו-33 נינים. בשנת 45' עברה המשפחה להתגורר בנהריה, אותה לא עזבה רחל מאז. לפני כ-15 שנה הלך לעולמו בעלה קורט, ומאז היא מתגוררת לבדה.
מיכל מאס:"סיפרה שמול בית סבא וסבתא בברלין כבר ב 32' התנוסס דגל המפלגה בגאון , אך לו זו הייתה הסיבה רק לעלייתם הגיעו חברים שהשתתפו במכבייה וספרו איך בארץ , ובסבא וסבתא החליטו לעלות".
איך הכרת את בעלך?
"להוריי היה מלון על הכרמל עם גינה גדולה , בית קפה, מסעדה, בר ורחבת ריקודים. לרחבת ריקודים צריך שתהיה מוסיקה, וקורט, שניגן בפסנתר, היה ה'מוסיקה' של המקום. באותן שנים עבדתי מאחורי הבר, ובהפסקות הוא היה ניגש לבר וזורק את אפר הסיגריות על הרצפה. יום אחד קניתי לו מאפרה וכתבתי לו פתק בגרמנית, שאני מקווה שבבית שלו הוא לא יאפר על הרצפה. מאז הוא החל לחזר אחריי וכך נוצר הקשר, שנמשך 62 שנה. לאחר מותו מצאתי בארנק את הפתק בכתב ידי, אותו נתתי לו עם המאפרה".
למה עברתם לנהריה?
"אבא, שהיה חולה לב , חיפש עסק קטן יותר והחליט לעבור מהכרמל לנהריה. הוא רכש את קפה 'פלטו', שהיה ממוקם היכן שהיום שוכן ה'משביר'. ותיקי נהריה זוכרים את המקום כקפה 'גינתי'. גם שם היתה רחבת ריקודים וקורט עבד שם כפסנתרן, עם עוד שלושה נגנים. גם אני עבדתי שם בבית הקפה, היכן שהיה צריך אותי. לימים 'גינתי' הפך לפנסיון והוסיפו לו חדרים, וכשהיה צריך הייתי אפילו חדרנית".
אלו דברים נוספים את זוכרת מנהריה של אותן שנים?
"המקום שהכי אהבתי היה 'פינגוין'. זה היה הבית השני שלי, בעצם עד היום... הייתי הולכת לרקוד שם המון פעמים. בהתחלה התגוררנו בדירת שני חדרים אצל ד"ר וייל ז"ל, רופא השיניים המיתולוגי של נהריה, ליד הספריה העירונית. הבת הבכורה, נעמי, נולדה עוד לפני כן, בשנת 42', והבן השני, רפי, נולד כעבור שלוש שנים, בשנה בה הגענו לנהריה. בשנת 52' נולד הבן שלישי, אילן. באותה תקופה קורט עבד כנגן פסנתר באונייה, כדי לפרנס אותנו. נשארתי לבד עם שלושה ילדים וכמובן שזה לא היה פשוט. הדירה היתה כבר צפופה מדי עבורנו ועברנו לגור בשכירות בשכונת 'רסקו'. זו היתה תקופה קשה מבחינה כלכלית".
איך הצלחתם בכל זאת לעמוד על הרגליים?
"בהתחלה פתחתי גן ילדים ובהמשך עבדתי במחלקת תיירות בעירייה. השתמשתי בכישורי האירוח שלי ובשפה הגרמנית, שהיתה שגורה בפי. הייתי אפילו דיילת ברכבת שהיתה נוסעת לחיפה הלוך ושוב, וחילקתי חומר על נהריה לכל הקייטנים (תיירים) שהגיעו. בנוסף, עבדתי בחצי משרה כמוכרת בחנות מתנות. יום אחד, אחרי שהתפטרתי מחנות המתנות, החלטתי לפתוח חנות מתנות משלי, שנקראה 'שי', ממש ליד היכן שנמצאת היום חנות הפרחים 'פלורנס פרחים' ( מה שהיה בעבר שירותי דויד) . ניהלתי אותה במשך כ-20 שנה, עד שנסגרה. החנות כללה מתנות שהזמנתי במיוחד טבעות שהיו מסודרת בארון מיוחד , מפות, דברי רקמה, מוצרי קרמיקה ואפילו כיפות. אני עשיתי הכל, מבחירת האביזרים, דרך ניהול שוטף ועד לסידור החנות" לא הזמנתי משהו שיסדר את חלון הראווה הכל סדרתי במו ידיי.
"החלטתי להפסיק לעשות חשבון"
איך את מעבירה את הזמן בשנים האחרונות?"לאחר שקורט נפטר, לפני כ-15 שנה, החלטתי שאני מפסיקה לתת דין וחשבון לאנשים ועשיתי סוף סוף את מה שליבי אמר לי. בין השאר התנדבתי באגודה למען החייל, אני אוהבת לסרוג לנכדים ולנינים, וגם למחלקת פגים בבית החולים איכילוב, צובעת מנדלות וגם אוהבת לקרוא במיוחד באנגלית ולטייל".
איך נהריה של היום לעומת נהריה של פעם?
"פעם הכל היה פתוח, היתה קלות כזו שקשה להסביר. העיר היתה כמו מושבה קטנה וכולם הכירו את כולם. היום הכל רועש. במסחר יש תחושה של תחרותיות. מה שמפריע לי הוא בעיקר הקלות בה חנויות נפתחות ונסגרות, היום הכל זמני...".
מישהו סיפר לי שיש לך קשר מיוחד עם ראש העיר, ז'קי סבג, בעיקבות זה ששניכם אוהבים את פינגווין.....ובשבתות שניכם פוקדים את פינגווין.
"זה נכון. ראש העיר מכיר אותי בשמי וכל פעם אני נהנית מאוד לפגוש אותו. הוא זוכר אותי, דואג לי ומתחשב. ביום הולדתי ה-99 הזמין אותי ללשכתו ודאג לי למתנה עם המון מחשבה מאחוריה: 3 ספרי קריאה באנגלית וחבילה של דברי קוסמטיקה והוא אמר:' שבשנה הבאה את לא תבואי אלי אני אבוא אליך ליום ההולדת' ילדיי הזמינו אותו ליום הולדת שלי בשבת....".
כשאת חושבת על העבר, מה היית משנה בחייך?
"אם היתה לי חוכמת החיים שיש לי היום, ברור שהייתי משנה כל מיני דברים... חיי הנישואין שלי היו שונים ממה שנהוג היום. רק כעבור שנים הבנתי שצריך באמת לדבר וליצור קשר, ממש לעבוד על הזוגיות... אז לא ידענו בכלל שצריך לדבר, הכל היה מובן מאליו... היום אני יודעת שתקשורת בין בני זוג והתחשבות האחד בשני הם דבר מאוד חשוב. כשאני חושבת על העבר, אני יכולה להגיד שלמרות הבעיות הכלכליות, והיו לא מעט כאלה, זה לא הפריע לי ליהנות מגידול הילדים, וזו היתה השמחה של חיי, לגדל אותם".
מה הסוד שלך לחיים ארוכים?
"לא לנסות לשנות דברים שאת יודעת שאינך יכולה לשנות, ללמוד לקבל הכל, וזה מתייחס בעיקר לבני אדם. לא להגזים באוכל, לא להתרגז, להתנהג בצניעות, להיות תמיד אופטימיים, לקחת את הדברים בקלות ולצחוק הרבה".
ביום ראשון תצייני את יום הולדתך ה-100. סליחה על השאלה, אבל עד איזה גיל את רוצה לחיות?
"תמיד, גם כשהייתי בת 40, אמרתי לעצמי שכאשר יגיע יומי, הוא כבר יגיע. מה שהיה לי חשוב כבר אז וגם היום, הוא שאזכה לראות שילדיי ונכדיי מעבירים לדור הבא את הערכים שאני העברתי להם, ואז אוכל 'ללכת' בשקט. זה גם המשפט שאמרתי ביום הולדתי ה-95, ומאז קיבלתי עוד חמש שנים...".
הבת הבכורה, נעמי פלד: "עבורי, אמא היא עד היום החברה הכי טובה שלי. בכל פעם שקורה לי משהו, הטלפון הראשון הוא אליה. כל מפגש עם אמא הוא חגיגה עבורנו. היא אדם כל כך מכיל, מקבל, חכם ואינטליגנטי. היא חיה ב'כאן' ו'עכשיו', אדם עם אישיות דומיננטית מאוד, גם לטובה וגם לרעה. בכל אירוע היא תמיד המרכז וכולם אוהבים אותה. למרות גילה, לעיתים נדירות היא מבקשת עזרה מאיתנו ומהסובבים אותה".
תמונה ראשית: "אם היתה לי בעבר חוכמת החיים שיש לי היום, הייתי משנה דברים בחיי". רחל מאס מחזיקה תמונה ישנה שלה צילום: RITVO PHOTOGRAPHY
תמונות ישנות באדיבות המשפחה
