נילי דוידסון ז"ל עובדת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית ותושבת נהריה, הלכה לעולמה בסוף השבוע, ממחלה קשה. נילי הקימה את הארכיון ליהדות דוברת גרמנית ועבדה במוזיאון 16 שנים. גם כשיצאה לגמלאות, המשיכה מרצונה, לעבוד כמתנדבת בכדי להמשיך ולטפח במסירות ואהבה את הארכיון שבנתה במוזיאון.נילי דוידסון ז"ל עובדת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית ותושבת נהריה, הלכה לעולמה בסוף השבוע, ממחלה קשה. נילי הקימה את הארכיון ליהדות דוברת גרמנית ועבדה במוזיאון 16 שנים. גם כשיצאה לגמלאות, המשיכה מרצונה, לעבוד כמתנדבת בכדי להמשיך ולטפח במסירות ואהבה את הארכיון שבנתה במוזיאון.
רותי אופק, מנהלת ואוצרת המוזיאון ליהדות דוברת גרמנית בתפן והמוזיאון הפתוח בתפן וחברתה מזה שנים, הספידה אותה בהלוויה שנערכה בבית הקברות החדש בנהריה:
שורות אלו כתבתי לנילי, בתום ביקורי אצלה, בו הודיע לי נחרצות על החלטתה להפסיק את הטיפולים כנגד המחלה שקיננה בה מזה חצי שנה. נילי הנהדרת, הכינה לכל אחד מעמיתיה במוזיאון מזכרת קטנה ארוזה בקפידה, אותה בקשה ממני להעביר להם. אציין, כי יש לי סוג של נחמה, ביודעי כי נילי קראה את מה שאקריא לכם עתה.
נילי יקרה, כותבת לך בעיניים מצועפות ומעלה בזיכרוני מראות כאלה של נילי כפי שהכרתי 20 שנה. אינני שוכחת את היום בו הופעת במשרדי, ביום קיצי, לבושה שמלה אדומה עם נקודות לבנות או שמלה לבנה ונקודות אדומות, מה שבטוח שהיו שם הנקודות. הופעה מרשימה, מטופחת וכל כך אירופאית. למרות השנים שחלפו כך הופעת תמיד לעבודה. בדרך הישירה שלך, אז כמו היום, שאלת אותי מיד בתחילת השיחה: את עוזבת? ואני הסברתי לך את התפקיד שגם אני לא ממש ידעתי מהו. ככה נכנסת למהומה. סוג של בלגן, מסמכים, תעודות, צילומים כאלה שעוד נותרו בארגזים מתקופתו של שילוני ז"ל מיסד המוזיאון וכאלה שהגיעו מאז שהמוזיאון עבר מנהריה לגן התעשייה תפן. הגעת מומחית בתחום אחד ועשית מהפך מוחלט למומחיות בתחום אחר לחלוטין. המומחיות לגבי הניירת והעיזבונות אולי הייתה חדשה, אבל הטיפול בבני האדם, שהינם חלק מהעיזבונות, לא הייתה חדשה לך. כל כך הרבה התרגשויות חווינו יחדיו, לנוכח הניירות המצהיבים, המוכתמים, החיבורים בין המשפחות, ההתפעלות מפועלם של הייקים ולעיתים גם דברים שהשתיקה יפה להם. נסענו לברלין ואת זכית לטפל באגו של אחד מהמשתתפים, בסבלנות אין קץ, כאשר אני כבר רק רציתי לחבוט בפניו... העמדת מבקרים על מקומם, כאשר אני עמדתי נדהמת לראות גברת החולצת נעליה, בלי בושה ואת הערת לה בלי להתבלבל.
לאורך השנים תמיד הסברת למדריכות, שוב ושוב, מה ניתן לראות ומה מעניין במוזיאון, בכדי שיעבירו המידע לקהל הרחב. מעולם לא פגעת במדריכות גם אם טעו בהיסח הדעת, לא בהן ולא במנקות הרבות שזכית להכיר עם השנים. עמדת לצדן לא משנה מה הייתה רמת הניקיון, העיקר שלהן תהיה עבודה. את יהודית, שהחליפה אותך, הכנסת לעבודה ברצינות, בסבלנות, באהבה, עם הרבה אחריות לעתיד הארכיון אותו הקמת במו ידיך. היית לי לאוזן קשבת, עם כל מיני צרות שנופלות על כל אחד מאתנו כדרך הטבע וגם על הבעיות המקצועיות והניהוליות המורכבות במקום עבודה שכזה. הישירות הזו שלך, שמעולם לא הייתה נגועה באיזו חנופה או טשטוש של עובדות, ככה ישר ולעניין תמיד הרשימה אותי. כאשר אני חושבת על זה, הרי שגם פגישתנו האחרונה, היום, התאפיינה בכך. נילי יקרה כמה התברכת במשפחה הזו שלך. כל השנים, מכל הסיפורים שלך, אני יודעת כמה אהבה והבנה יש ממך אליהם. אין לי ספק שעוד נפגש ונדבר. אם לא כאן אז במקום האחר שאת הסברת לי, כמו שרק את יודעת להסביר, שכולנו הרי נגיע לשם במוקדם או במאוחר.
מחבקת וכבר מתגעגעת. רותי.
