באימון צעירים לפני ואחרי צבא, חושפת את סודותיהם של הצעירים
והצעירות, ומגלה מהן ההשלכות של הרשתות החברתיות על
כישוריהם החברתיים ומהי תקופת "מהבקו"ם לוואקום"
היא אימנה אצלה בקליניקה אינספור שעות אימון לצעירים לפני ואחרי שירות צבאי, בני נוער ונשים, שמגיעים – לא רק מאזור הצפון – כדי לרכוש כלים כדי לתקשר טוב יותר עם עצמם ועם סביבתם. בימים אלו אביגיל זכרוביץ', בת 43 מנהריה, המומחית באימון אישי לבני נוער ולצעירים, מתאמנת בנחישות לקראת ריצת חצי מרתון הגליל המערבי, שיתקיים בחוף אכזיב ב-21.9. היא גם אוהבת לצנוח צניחה חופשית, "כי נסיבות חיי גרמו לי לייצר שליטה, ועבורי הצניחה החופשית היא תהליך של שחרור – לתת לילד בן 20 לשלוט בחיי ולראות את העולם ממעוף הציפור".זכרוביץ' גדלה בחוף השנהב מגיל 4 עד 14. כשהייתה בת ארבע, הפתיע אביה של זכרוביץ' כאשר הודיע שהתקבל לעבודה בחברת בנייה גדולה ושהוא יוצא לשליחות מטעמה בחוף השנהב, אפריקה. לאחר שלושה חודשים הצטרפו אליו אביגיל ואמה, וכך חיו במדינה האפריקנית במשך עשר שנים. "אפריקה הייתה בשבילי גן עדן אחד גדול ובמשך שנים ראיתי בה את ביתי ולא בישראל, שאליה חזרתי כדי לפגוש את המשפחה ובני הדודים", היא מספרת בגעגועים.
גן העדן נגמר בחופש הגדול, כאשר משפחתה הייתה בחופשה בישראל. אז קיבל אביה הודעה שהפרויקט של החברה באפריקה הסתיים ושהפרויקט הבא שלה בגוואטמלה, דרום אמריקה. אביה החליט להישאר בארץ, וכך לא הספיקה אביגיל להיפרד מחברותיה ומחבריה בחוף השנהב. "כשחזרנו לארץ לקח לי הרבה שנים להתחבר לישראליות. הרגשתי ממש כמו תושב חוזר, כי עד אז להיות בארץ מדי שנה היה מבחינתי קרנבל אחד גדול. המורה בבית הספר עשתה 'מטעמים' מכך שהגעתי מאפריקה, ומהר מאוד היו לי הרבה חברים וחברות חדשים. בכלל לא הרגשתי משבר, אלא התמודדות עם תרבות ושפה חדשות שאיני מכירה".
זכרוביץ' מצביעה על הבעיות העיקריות איתן מתמודדים הצעירים והצעירות בישראל: הם חווים חיים תחרותיים, צורך להצטיין ולהיות תמיד ראשונים ופרסום תמונות ורגשות באמצעות הרשתות החברתיות, המציירות תמונה ורודה של הצלחה, אבל רק לכאורה. זכרוביץ': "מי שקשה לו מאוד ומתחשק לו פשוט לעזוב את הכל וללכת, לא יכבס את ה'כביסה המלוכלכת' באינסטגרם או בפייסבוק. אלו חלק מהבעיות שמאפיינות את הצעירים, שמגיעים אליי כדי לדבר, לשתף ולמצוא דרך אחרת. יש גם הרבה צעירים אחרי הצבא, שמסתובבים עם פוסט טראומה כזו או אחרת ולא מייחסים לזה חשיבות וקשר לבלבול שלהם".
היא מסבירה כי "יש לא מעט כישורים אישיים וחברתיים שאם נלמד אותם כבר בגיל צעיר, איכות חיינו ומערכות היחסים שלנו ייראו אחרת לגמרי. הגיל הצעיר הוא הזמן המתאים ביותר להתחיל לעבוד על רכישת כלים אימוניים, שישפרו משמעותית את איכות החיים של הצעירים ויסייעו להם לבנות אישיות בוגרת ואחראית, המסוגלת לקבל החלטות המתאימות להם בכל פרק זמן נתון".
לדבריה, קבוצות הווטסאפ משרות תחושה לכאורה של ביחד, "אך בפועל יוצרות אצל בני הנוער והצעירים התבודדות ונתק פיזי מחבריהם. הם תולים את הצלחתם בסביבה ובגורם שלישי שיעשה עבורם את המהלכים ואת הדרך. זה קורה דווקא בשל הטכנולוגיה, שגדולתה היא ביצירת קירבה וביצירת שותפויות חברתיות. יותר ויותר צעירים פוחדים היום להניע את עצמם לבד: הם פוחדים להירשם לאוניברסיטה לבד ואפילו לבחור בעצמם ולקחת החלטות לבד".
היא מגלה על תופעה בשם: "מהבקו"ם לוואקום", שבמסגרתה הרבה צעירים וצעירות המשתחררים מהצבא מוצאים את עצמם בסיטואציה לא פשוטה. מצד אחד, לוחצים עליהם הוריהם לצאת לעבוד או לחילופין ללמוד. כל חייהם הצעירים חיו במסגרות – החל מגן, בית ספר וצבא, ועם סיום שירותם הצבאי הם רוצים לארגן לעצמם את המחשבות ולצאת קצת מהלחץ ומהתובענות. אז נוצרת בבית מערכת יחסים מורכבת עם הורים, לצד כעסים מצטברים ותחושת חוסר נוחות לשני הצדדים. "הצעירים חווים פחד מהיציאה לחיים שלאחר הצבא, נוטים להסתגר ומרגישים בלבול. תנו להם את הזמן להתרגל למצב החדש ולהחליט, אני קוראת להורים: הניחו את המוסכמות החברתיות הנוקשות בצד, ואפשרו לילדים לקחת פסק זמן לקבלת החלטות באופן נינוח ורגוע יותר. למרבה הצער, הורים רבים אינם ערים לכך", היא מייעצת.
כך למשל, הגיעה לקליניקה שלה צעירה לאחר צבא, שחוותה מערכת לחצים קשה מצד הוריה, שרצו שתלמד, תתחתן ותמצא את יעודה בחיים, ואילו היא ביקשה: "עיצרו לרגע". אותה צעירה חוותה פרידה מהחבר שלה בעקבות הלחץ שהקרינה כלפיו, כי מי בכלל רוצה להתחתן כבר בגיל 20 וקצת?
במקרה אחר הגיע אליה צעיר בשנות ה-20, שהיה מבולבל לאחר שלמד מקצוע עם דרישה בשוק. למרות שעבורו זה היה ייעודו, הוא הרגיש בלתי מסופק ומתוסכל מכך שלא הצליח להביא את עצמו לביטוי בכל מקום בו עבד. הוא גם קיבל מהסביבה הקרובה מסרים כמו: "אתה לא מסוגל" ו"לא יכול לפתוח עסק משלך". בתהליך אימוני ממוקד, שכלל תרגילים, כלים, שיחות והכוונה עם זכרוביץ', הוא הצליח להגשים את חלומו ולפתוח עסק משלו בתחום שהוא כל כך אוהב, בקיא ומוכשר. "צריך להאמין, לקחת אחריות ולקבל עזרה מקצועית כשצריך. כך אפשר לגדול ולצמוח לעבר מי שאנחנו בכל שלב בחיים שלנו", היא אומרת בתחושת סיפוק.
זכרוביץ' מגלה כי היא עצמה חוותה את משבר "מהבקו"ם לוואקום" בגיל 25, כאשר הבינה שאינה יכולה להתקדם כסייעת לרופא שיניים. לאחר שלמדה מינהל עסקים ומלונאות, גילתה שלא תוכל לעסוק בתחום המלונאות הכולל משמרות בשבתות ובחגים עם ילד קטן בבית ובעל בשירות קבע, "ואז חוויתי משבר כי לא יכולתי ליישם את המקצוע שלמדתי ועשיתי בחירה לעבוד כשיננית. כאשר הבנתי שגם בתחום זה לא אוכל להתפתח, אלא רק כרופאת שיניים, החלטתי ללמוד אימון".
לזכרוביץ' לקח כמה שנים עד שהחליטה לשנות את תחום עיסוקה ולהעניק מניסיונה האימוני – לצעירים לפני ואחרי צבא בעיקר, על מנת שיתפתחו ויגיעו רחוק בזכות עצמם. היא החלה את דרכה המקצועית כסייעת לרופא שיניים בצבא, ולאחר שהשתחררה עברה קורס שינניות והתנסתה בתחומי לימוד שונים לנפש ולרוח. היא בוגרת לימודי אימון אישי, שכללו תהליך התמחות באימון אישי. בהמשך למדה אימון בני נוער וצעירים ואימון עסקי, לימודים ב"מעגלים" והכשרה בנושא אימון ועמידה מול קהל ואימון בעזרת כלים יצירתיים.
היא רצתה לעסוק בתחום בו תוכל להקדיש זמן לעצמה, להרחיב אופקים ולממש את תשוקתה הרבה ללמידה, שאינה מחייבת בהכרח מסגרת אקדמית פורמלית, מרובת מטלות ולוח זמנים צפוף. תובנה זו התחדדה אצלה לאחר שבנה הבכור הגיע לגיל 13. "חברה טובה אמרה לי שתמיד יש לי מה לייעץ, לכוון ולעזור. הרגשתי שהיקום מדבר אליי ושאני לא ממש מקשיבה לו. חברים הציעו לי לעסוק ב'משהו' הכרוך בשיחה, תמיכה ויעוץ לאנשים". המאומן הראשון שלה היה בנה, איתו עברה תקופה לא פשוטה, כאשר זכורים לה היטב הבקרים בהם סירב לקום לבית הספר והיא נאלצה להעירו אינספור פעמים. "החלטתי ליישם את הכלים שלמדתי, ופתאום גיליתי שזה עובד. הבקרים שלנו בבית השתנו מהרגע בו בחרתי לעצמי "ערך מוביל" – כלי אימוני שמסייע למאומן לגבש לעצמו תפיסת עולם מסוימת. הודעתי לבני שבחרתי להיות שמחה כל בוקר, לא להתעסק בהשכמות, לקחת אחריות לגבי עצמי וגם להעביר אותה אליו, וזה פשוט עבד".
