חדר העבודה שלו עמוס במאות מדליות וגביעים, בהן זכה בתחרויות מאסטרס (ותיקים), כולל באליפויות ברחבי העולם.
במהלך השנים הוא התגבר על פציעה קשה מאוד, לאחר שטרקטור עלה על רגלו.
בריאיון ל"מבט נהריה וגליל מערבי", נזכר ארבל בסיפורים פיקנטיים מתחרויות העבר, מסביר מה סוד ההצלחה שלו ומגלה למה סירב להשתתף בתחרויות מיוחדות לאנשים עם מוגבלויות.
כבר לפני שנים הפך ראובן ארבל, בן 82 מנהריה, לסוג של תופעת טבע.
למרות שעבר תאונת דרכים קשה מאוד בהיותו נער, הוא הפך לשחיין מאסטרס (ותיקים) ברמה גבוהה, לא מעט בזכות התמדה וכוח רצון יוצא דופן.
במהלך השנים זכה ארבל במדליות רבות באליפויות שונות בארץ ובעולם, בקטגוריות הגיל שלו, זאת למרות שהוא מתחרה נגד שחיינים נורמטיביים, ולא נגד אנשים עם מוגבלויות.
רק לאחרונה חזר מאליפות אירופה למאסטרס, שנערכה בעיר קראן שבסלובניה, בה זכה ב-3 מדליות בקטגוריית הגילאים 84-80: מדליית כסף ב-100 מטר פרפר ושתי מדליות ארד במשחים ל-400 ו-800 מטר חתירה.
"השחייה נותנת לי טעם לחיות", הוא מגלה.
"שנה וחצי הסתובבתי עם שבר"
ארבל, נשוי מזה 60 שנה לשוש, אב ל-2 ילדים וסב ל-5 נכדים ("יש לי גם נין אחד", הוא מספר), נולד בשנת 36' בעיר פרנקפורט שבגרמניה.
בהיותו בן שנתיים, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ עם הוריו, שהשתקעו בחיפה.
בהיותו בן 14 עברה המשפחה לנהריה.
בעת שהיה במחנה עבודה בקיבוץ מעברות, נפצע ראובן - שהיה אז מדריך בתנועת השומר הצעיר - באורח קשה בתאונת דרכים, לאחר שנדרס ע"י טרקטור.
"היה צריך לחבר עגלה לטרקטור ואני התנדבתי וקפצתי ראשון לעזור", הוא מספר.
"הרגל של נהג הטרקטור התרוממה בטעות מהדוושה, והוא נסע רברס ועלה לי על הרגל".
בעקבות התאונה עבר ארבל תקופה ארוכה של אשפוזים ושיקום.
למרות התאונה הקשה, הוא מעולם לא החשיב עצמו לנכה, פירנס בכבוד את משפחתו והפך לשחיין מאסטרס מצטיין.
לאחר שסיים את לימודי הביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, עבד ארבל במשך ארבע שנים במעבדה להדברת מחלת הפה והטלפיים בבית דגן.
לאחר מכן, החל משנת 64', הוא חזר לנהריה ועבד במשך 35 שנה במפעל הצבעים "אסקר", שכעבור כמה שנים הפך ל"טמבור".
כבר מגיל צעיר מאוד נמשך ראובן לענף השחייה.
"הכל התחיל כשהייתי בן 6", הוא מספר.
"אבי פנה לחברו הטוב, וולטר גולדשמידט, שהיה שחקן כדורמים במכבי חיפה, וביקש ממנו שילמד אותי לשחות בבריכה האולימפית בבת גלים.
באותן שנים מילאו אותה במי ים, עם מקפצה שהתנשאה לגובה של 10 מטרים.
בילדותי עסקתי בכל ענפי הספורט, כולל סיף והתעמלות מכשירים, ובכל הזדמנות נהניתי להשתתף בתחרויות שונות".
אלו אירועים זכורים לך מתחילת דרכך כשחיין?
"בשנת 51', כשנה לאחר שהגענו לנהריה, השתתפתי במשחה שבי ציון, באורך 3.5 ק"מ, ובשנת 52' השתתפתי בחנוכת הבריכה האולימפית הגדולה של נהריה.
בשנת 56' נטלתי חלק בצליחת הכנרת.
כמובן שזה היה שונה מאוד ממה שקורה שם היום, וגם היו די הרבה מים בכנרת... לילה לפני כן אירגנו לנו לישון באחד הקיבוצים, והיו מביאים אותנו עם טרקטורים לקו הזינוק.
במשחה, שהיה למרחק 4.5 ק"מ, השתתפו אז 300 שחיינים.
כעבור זמן קצר, בגיל 17, עברתי את הפציעה ונאלצתי להפסיק לשחות לפרק זמן ארוך".
בוא נחזור לתאונה הקשה, שעיצבה את אישיותך ובגרותך. איך הצלחת להתמודד עם המצב הזה כנער צעיר?
"במשך שנה וחצי הסתובבתי עם שבר באגן הירכיים וברגל, מבלי שהרופאים עלו על זה.
לא הייתי מסוגל להזיז את הרגל.
בגלל שלא הצליחו לעלות בזמן על השבר באגן, הכל הסתבך ובגלל זה יש לי עד היום רגל קצרה ב-8 סנטימטרים.
בסופו של דבר, מצאתי את התשובה אצל האורתופד הנהרייני ד"ר פאוקר ז"ל, שבדק אותי בחיפה וגילה שהעצם התפוררה ושאני חייב לעבור ניתוח".
מתי התחלת להשתתף בתחרויות מאסטרס?
"בסביבות גיל 40.
למעשה, בהתחלה השתתפתי בתחרויות במסגרת ליגה למקומות עבודה, לאחר שחברי הנהרייני גדי קליין, שהיה לו מפעל, הזמין אותי להשתתף".
חדר העבודה של ארבל בביתו שבנהריה עמוס במאות מדליות, תעודות, גביעים וקטעי עיתונות.
"מעולם לא ספרתי כמה מדליות וגביעים יש לי. א
שתי שוש ביקשה ממני לא להביא יותר גביעים הביתה, כי אין כבר מקום...".
אגב, בעבר הקטגוריה המבוגרת ביותר בתחרויות המאסטרס היתה גילאי 70 ומעלה, אלא שבעקבות התערבותו של ארבל, הוחלט לשנות זאת.
"הרי יש שחיינים בני 80, לא מגיע להם לקבל קטגוריה משלהם?" הוא מסביר.
"בעקבות ההתערבות שלי, יש עכשיו קטגוריות מאוד ברורות וספציפיות גם למבוגרים, כמו גילאי 74-70.
זה לא לעניין שאדם בן 80 יקבל תעודה כמו אדם בן 70, כי אין מה לעשות, הגיל עושה את שלו..."
אחד הרגעים המרגשים ביותר שהיו לראובן התרחש כאשר השתתף יחד עם נכדו הבכור, גיא דר (30) - שחיין באגודת מכבי קרית אונו - באליפות הקיץ של המאסטרס, לפני כשלוש שנים.
"שנינו זכינו במקומות ראשונים, וככל הידוע לי, זו היתה הפעם הראשונה בה סב ונכדו שחו יחד באותה תחרות מאסטרס", הוא מספר בגאווה רבה.
לארבל יש לא מעט סיפורים פיקנטיים על התחרויות בהן השתתף.
"פעם אנשים היו שוחים יחד להנאתם", הוא מספר.
"אני זוכר שהשתתפנו במשחה במים פתוחים, שהיה מיועד לנהגי 'דן'.
הקבוצות היו מחולקות לפי דרגות מהירות השחייה, והיו מקפידות לשחות לפי הקצב, מראש הנקרה ועד עכו, ומעכו לבית החולים רמב"ם.
היינו שוחים ככה יחד במשך שעות, והיו מלוות אותנו סירות.
מדי פעם היינו עולים על הסירות, אוכלים שוקולדים, תמרים, דבש וביסקוויטים, וחוזרים לשחות... זה משחה שארך שלושה ימים, אבל היה כיף גדול...".
במקרה אחר השתתף ארבל במשחה למען השלום מעקבה לאילת.
"יום אחד גיליתי שמתארגנת משלחת של גרמנים וישראלים מעקבה ועד אילת.
הצטרפתי למשלחת הישראלית, בה השתתף גם מיקי חליקה, שהיה אז אלוף ישראל בגילאים הצעירים.
אני זוכר כאילו זה היה היום.
ביום שישי עברנו את הגבול לירדן והערבים אירחו אותנו כמו שרק ערבים יודעים לארח... הייתי אז בן 59 ושחיתי בקטגוריית הגיל 35 פלוס.
בקילומטר הראשון כולם נעלמו לי.
חשבתי שאני אחרון, אבל אחרי חמש דקות כולם התחילו להגיע והבנתי שאני בעצם במקום הראשון...
מיקי חליקה, שהיה אז בן 17, סיים ראשון מבין הצעירים ואני הייתי ראשון מבין המבוגרים.
הניווט במרחקים הארוכים הוא הדבר החשוב ביותר, מספיק שעושים טעות אחת והכל משתבש".
מקרה אחר היה במכביה השביעית.
"בגלל שלמארגנים לא היו מספיק מדליות, ביקשו מאיתנו, הוותיקים, להחזיר מדליות, והתקבלה החלטה שבגלל שהאמריקאים הגיעו מרחוק, כולם יקבלו מדליות זהב... זו היתה פאשלה רצינית, שאפילו הגיעה לעיתונות".
מקרה אחר, משעשע ביותר, היה באליפות העולם במאסטרס, שהתקיימה במינכן שבגרמניה.
"השתתפתי במשחה 200 מטר פרפר", הוא נזכר.
"השחיין האנגלי, שהגיע ראשון, אמר לי שנפסלתי.
הוא, וכמובן גם אני, לא הבנו למה.
החלטנו ללכת לשאול את השופט, והתברר שנפסלתי בגלל שלא שחיתי עם שתי רגליים בתנועות שוות.
רק לאחר שהבחין שאין לי רגליים שוות, הוא חזר בו מהפסילה.
מאז אותו מקרה, אני תמיד מקפיד להראות שרגליי אינן שוות, כדי שלא יפסלו אותי".
לא חשבת להתחרות עם אנשים בעלי מוגבלויות? בכל זאת, עברת תאונה קשה.
"מעולם לא הרגשתי נכה ולא עשיתי לעצמי הנחות, ולכן אני לא חושב שיש סיבה שאתחרה עם אנשים בעלי מוגבלויות".
מה סדר היום שלך?
"אני מתעורר בסביבות 6:30 ושותה לפחות חצי ליטר מים.
אם הים יפה, אני הולך לשחות... אם הים לא יפה, אני שוחה בבריכה.
היתה תקופה שאירגנתי קבוצה של חבר'ה ששחו איתי, אבל עם הזמן כל אחד פנה לדרכו ואני המשכתי עם זה עד היום.
אם יש תחרויות חשובות, אני משתדל להתכונן אליהן כמו שצריך.
בחודשי הקיץ התאמנתי בבריכה הגדולה והמשופצת בחוף גלי גליל.
בנוסף, אני מאוד אוהב לצייר.
זה תחביב שפיתחתי במהלך השנים".
מעבר לכישרון בשחייה, אלו תכונות אופי עוזרות לך להצליח ולהגיע להישגים?
"אני מאוד עקשן, עקבי, מתמיד ומחושב.
למשל, אני תמיד בוחר את המקצים הקשים ביותר, כדי שסיכויי ההצלחה שלי יגדלו.
לפני שנה, כשהייתי בספורטאידה, השתתפתי ב-5 מקצים, ואני תמיד בוחר את המקצים הקשים ביותר, כי שם מספר המתחרים קטן יותר ויש לי הרבה יותר סיכויים.
קיבלתי 5 מדליות וגביע לשחיין המצטיין".
מה ה"דרייב" שלך להמשיך לשחות?
"מה שנותן לי את ה'דרייב' הוא ההנאה מהשחייה ומהחברותא עם השחיינים האחרים.
כשאני שוחה, אני מרגיש צעיר.
כמובן שהשחייה גם תורמת לבריאות, וזה חשוב מאוד.
אגב, כדי להיכנס לתחרויות המאסטרס, חייבים להשיג תוצאת מינימום מסוימת, ובזה אני שונה מרוב האחרים, כי אני לא נותן לעצמי הנחות וחשוב לי להשיג את התוצאות הטובות ביותר".
עד מתי אתה מתכוון לשחות?
"אני רוצה לשחות עד גיל 120".
