עבור רבים, עידן חביב תמיד יהיה השורד האולטימטיבי, אבל לא רק כפליט התוכנית "הישרדות". הבחור הנפלא הזה, מלח הארץ, שרד את שירותו בשייטת, על כל המשתמע מכך, שרד את המלחמה מול חברות התקליטים שלא האמינו בו ועדיין שורד במלחמה האינסופית והאובססיבית משהו, בהתגברות על האקסית המיתולוגית. זו ששברה את לבו, זו שבזכותה זכינו אנחנו ביהלומים נבחרים בסצנת המוזיקה הישראלית, והכוונה לסצנה הנורמלית שעוד נשארה כאן וממשיכה את האיכות הרציפה של הישראליות המיטבית, ולא את גיבובי הפלסטיק שמלכלכים את נופה, סטייל דודו פארוק לדוגמא.
הקול המלטף, המנעד האינסופי, מצליחים לגעת בכל לב. נראה שהוא מפחד כל כך להיות חשוף באור, כאילו שוכח שהשירים שלו חושפים את נשמתו פי אלף נקודות אור, ומציבים זרקור קבוע על המלחמות שלו, שהפכו להצלחה הכי גדולה.
הוא מספר על תחילת הדרך, על הרצון לפרוץ עם השירים הראשונים, ועל חברות התקליטים שלא האמינו שיצליח, ואז הגיע הקהל, שהאמין בו ומאמין בו עד היום, ומאפשר לו להמשיך ליצור. הוא מספר ברגישות שיא על אחד השירים המצליחים שלו, שכתב עבור יובל דיין , "עד שתחזור", שכתב כשחזר מאחד המבצעים הגדולים בעזה והבין את גודל הדאגה והצימאון של האמהות והנשים לכל פיסת מידע, לכל תקווה, לחזרה המיוחלת של אהוב ממלחמה. השיר הזה נוגע כל כך בהוויה הישראלית שלנו, שלא נשארה עין אחת יבשה.
ככה גם עם "לה בוהם", השיר האחרון, לטענתו, שכתב לאקסית שלו. מי שלא הקשיב ל"לה בוהם", לא יכול להבין את עוצמת הפרידה מאהבה. את עוצמת הבדידות שמגיעה איתה. ועידן מצליח להצניח את הלב שלו ממטוס אל תוך עצי ג'ונגל פראי, כשצונאמי של רגשות מטלטל אותו לכל הכיוונים, עד שהוא צונח בחבטה על אדמה בוצית וקרה, ונסחף חזרה אל גלי הים, שם הכל התחיל.
כזו סערה עוברים בהופעה של האיש המדהים הזה, עם השיער המאפיר, כי הוא כבר ממש לא ילד, וגם לא חייל. הוא רמטכ"ל של אהבה לא ממומשת אחת, שהפכה לאהבה עצומה של קהל שלם, שאוהב לשמוע אותו כבר לא מעט שנים, נחשף ובועט, כי "אין כבר סתם", הוא אף סיים עם השיר החשמלי הזה, שבסופו המילים "הלוואי נאהב כבר באמת, עד שהאושר יתגנב לנו ללב."
אז האושר התגנב ללב במוצאי השבת האחרונה, כי הקהל אהב, ממש אהב אותו, ונדמה שהדרך היפה עוד לפניו.
