המודל הטיפולי של עיצוב המחשבה והרגש: גוף-נפש-רוח
המודל הטיפולי של עיצוב המחשבה והרגש: גוף-נפש-רוח, רואה באכילת היתר כסימפטום לבעיה רגשית עמוקה יותר וכקריאת עזרה לטפל בבעיה זו. על פי תפיסת המודל, משמשת האכילה הרגשית הזדמנות ופתח כניסה לטיפול בנפשנו הפצועה המשתוקקת לריפוי ולצמיחה. הריפוי והצמיחה מגיעים כבר בתחילת הדרך כאשר אנו מצליחים לאזן את אכילתנו ויוצאים למסע של גילוי האמת על עצמנו ותוך כדי כך מגלים את הכוחות החבויים בנו. אולם, תחילה עלינו להגיע למצב שבו נחליט כי הגיעו מים עד נפש ואנו מוכנים לעשות הכל כדי להציל את עצמנו. אצל אכלנים רגשיים ייתכן שמצב זה יגיע אחרי אין ספור מעגלים של השמנה והרזיה המותירים עודפי משקל רבים מאלו שבתחילת הדיאטות ותחושת ערך עצמי נמוך וחוסר אונים. בהקשר זה, סקר רחב היקף על אחיות, שערכו רופאים בבית הספר לרפואה של הרווארד, מצא ש-39% מהנשים שהורידו ממשקלן בעקבות דיאטות חזרו למשקלן הקודם. נשים אלו גם הוסיפו אחר כך בממוצע עוד 5 קילוגרמים לעומת נשים שלא הורידו מלכתחילה ממשקלן. דיאטטיקנים ומכוני הדיאטה מטפלים בעיקר בבעיית האכילה ומנסים להקנות שינוי הרגלים בכל הקשור לאכילה ולפעילות גופנית. אכן, רבים מהמשתתפים בחוגי דיאטה מצליחים להוריד ממשקלם ולשנות הרגלים כל עוד הם מוחזקים על ידי כוח הקבוצה, המועדון והמדריכה. אולם, כיוון שהשינוי הוא רק ברובד הפיזי וההתנהגותי, הוא אינו שורד לאורך זמן. כאמור, האכילה הרגשית היא רק סימפטום וטיפול במישור הפיזי בלבד דומה לנתינת אקמול לחולה סרטן.
ההחלמה מאכילה רגשית מתאפשרת כאשר נותנים מענה לשלושת הרבדים המעורבים בבעיה זו: גוף, נפש ורוח.
גוף
גופנו מגיב לאכילת יתר בסימפטומים חיצוניים כגון, השמנה, מחלות, כאבים וכד'. בנוסף לסימפטומים אלו, מחקרים מראים שחלק מהאוכלוסייה מפתח התמכרות לחומרי מזון כגון, קמח לבן וסוכר. אכילת חומרים אלו מייצרת בגוף דחפים בלתי נשלטים לקבל עוד מהקמח הלבן והסוכר וזאת בדומה לכמיהה הבלתי נשלטת שיש לאדם שמכור לאלכוהול. אדם הנוטה להשמנה שאינו מודע לעובדה שגופו פיתח התמכרות לקמח לבן וסוכר, עשוי לפתח רגשות תסכול וחוסר אונים מול חוסר יכולתו לשלוט באיכות ובכמות המזון שהוא צורך ולעיתים קרובות ישייך חוסר יכולת זו לאופיו החלש. בנוסף לזאת, החברה המערבית מעודדת ומנרמלת אכילת מזונות ממכרים בעזרת אין סוף פרסומות אולם, במקביל מייצרת ציפייה שאנשים הנוטים להשמנה ישלטו בעצמם ובאכילה שלהם. מסרים סותרים אלו מייצרים בורות, בלבול וקונפליקטים פנימיים והנוטה להשמנה שלא מצליח לשלוט בעצמו עשוי להרגיש אשמה, חוסר אונים ורגשי נחיתות. ציפייה זו לשליטה עצמית מגדילה את רמת התסכול ופוגעת בדימוי העצמי של הנוטים להשמנה וכאן מתחיל מעגל רגשי.
לא רק החברה ואיכות המזון שאנו צורכים אחראים להשמנה שלנו אלא גם המנגנון האבולוציוני והאופן שבו פועל המוח האנושי משפיעים. מחקרים מראים שמטרותיו העיקריות של המוח הן הישרדות ורביה. במהלך האבולוציה פיתח המוח האנושי מנגנונים אוטומטיים שתפקידם לוודא בראש ובראשונה הישרדות. לדוגמא, כאשר כדור או אבן נזרקת לעברנו, ידינו יתרוממו להגן על הפנים, אנו נתכופף או נזוז הצידה וכל זאת באופן אוטומאטי ולעיתים עוד לפני שאנו מודעים לכך שאנו בסכנה. ואכן, במקרים כגון זה אין זמן להפעלת שיקול דעת והתגובה היא אוטומאטית. המוח מתייחס באופן דומה גם לאוכל. אוכל ואכילה מהווים נדבך בסיסי ומשמעותי ביותר בהקשר האבולוציוני של הישרדות. אולם, החלקים במוחנו, האחראים על הישרדותנו לא התעדכנו ואינם מודעים לתקופת השפע שבה אנו חיים ולזמינותו של המזון בחיינו. לכן, מנגנוני ההישרדות פועלים לצבירה של תאי שומן שישמשו את האדם בעיתות רעב ומחסור. כאמור, המנגנון האוטומאטי ההישרדותי חזק יותר ממנגנוני השליטה ולכן, במצבים בהם קיימת התמכרות לאוכל יש צורך לחנך את המוח מחדש בכל הקשור למנגנונים האוטומאטיים הקשורים לאכילה. לשמחתנו, לחוקרי המוח יש חדשות טובות ומחקרים הוכיחו את גמישותו של המוח ויכולתו להשתנות לטוב ולרע. חוקרי מוח הוכיחו כי שינויי המתרחש בחלק אחד של מוחנו יוצר שינוי גם בחלקים אחרים של המוח ולכן לדוגמא, שינוי יזום במוח המוטורי שנוצר על ידי שעתיים הליכה בשבוע, שיפר באופן מובהק את יכולת הזיכרון. באופן דומה ניתן ליזום שינוי גם בחלקי המוח האחראים על התחום הרגשי והנפשי המשפיעים על האכילה הרגשית. המודל הייחודי של עיצוב המחשבה והרגש מתמחה ביצירת שינוי במוח לטובת החזרת האיזון לחייו של האכלן הרגשי. שינוי המתרחש פיזית במוח הוא טרנספורמטיבי ויציב.
נפש
הבודהיזם ותורות מזרחיות נוספות הכירו בחיבור גוף-נפש-רוח כבר לפני אלפי שנים. באופן חלקי, גם הרפואה המערבית מכירה היום בהשפעה ההדדית הקיימת בין הגוף והנפש. בנוגע לאכילת יתר, קיים קשר ישיר בין מצבנו הרגשי לבין אכילתנו והפוך, בין אכילתנו למצבנו הרגשי והנפשי. הרומן הרגשי שלנו עם אוכל קשור לצורך הישרדותי בסיסי של המוח. לכן, בדומה למנגנון של הנאה מסקס שבא להבטיח רביה, הנאה מאוכל הינה מנגנון הישרדותי שמטרתו לוודא שנספק אנרגיה לגוף. משמע, אנו מקשרים באופן אוטומאטי, אכילה עם הנאה ונחמה. ולכן, אנשים רבים פיתחו, כבר בילדות, הרגלים של אכילה במצב של כאב וקושי רגשי. כאמור, אכילה רגשית מתפתחת לרוב בילדות. הילד הקטן שחווה פגיעה רגשית ללא יכולת להבין או להגן על עצמו עשוי לעשות שימוש באוכל כפיצוי ונחמה. מעבר לחוויית ההנאה והנחמה, למזונות מסוימים כגון קמח וסוכר לבן יש אפקט משכך ומרגיע בדומה לסמים ולאלכוהול והילד מתרגל שמזונות אלו עוזרים לו לשרוד רגשית. אולם, ככל שמתבגרים והגוף מתרגל להשפעת חומרים אלו, האפקט המרגיע מצטמצם והאדם המכור זקוק ליותר ויותר. משמע, מחלת האכילה הרגשית היא פרוגרסיבית, אלא אם מטפלים בה.
להלן מעגל שכיח של אכילה רגשית:
המציאות החיצונית מעוררת פצע ילדות ואנו חווים כאב דומה לזה שחווינו בילדות. הכאב שולח אותנו לאוכל ואנו זקוקים להרבה קמח או סוכר לצורך הרדמת החוויה הרגשית. התנהגותנו זו גוררת השמנה, תסכול וירידת הערך העצמי, וחוזר חלילה.
במעגל זה, פצעי הילדות אינם מטופלים ונשארים חשופים והמציאות החיצונית פותחת בכל פעם מחדש את הפצע. נגיעה כזו בפצע ילדות מעוררת חוויה רגשית דומה לזו שחווה הילד בזמן אמת. לילד שחווה כאב לא היו כלים להתמודד עם הפצע, והאוכל עזר לו להפחית את הכאב.לעומת זאת, לאדם המבוגר יש כוחות להתמודד עם קשיים רגשיים, אולם תחילה עליו להפסיק את המעגל שמקבע את ההרגל ואת המחלה.
רוח
עד כה דיברתי על הכוחות האוטומאטיים הפועלים בתוכנו, אם מכוח צורך הישרדותי אבולוציוני ואם מכוח הרגלים שרכשנו לאורך החיים. בנוסף, תיארתי את המעגל האוטומאטי של האכילה הרגשית שפוגע בגופנו ובנפשנו. כאמור, המערכת הפיסית והנפשית יצאה מאיזון ואין לה מנגנון אוטומאטי שיחזיר אותה לאיזון. באדם קיים כוח נוסף ייחודי, זהו המקום שבו "מותר האדם מן הבהמה". אנשים שונים נותנים שמות שונים לכוח זה, שמות כגון: יכולת מנטאלית, נשמה, האלוהים שבתוכנו. אני אקרא לכוח זה, רוח האדם - נשמה. הנשמה היא העל מודע העמוק של האדם, הגרעין האישיותי הפנימי שלנו שלעולם לא משתנה ולא מתקלקל. מכוחה אנו רוצים, נדחפים ועושים כל מיני דברים, שאין אנו מבינים את משמעותם. הנשמה טהורה תמיד והאדם איננו יכול לפגום בה, אלא לעמעם את הופעתה והתגלותה בו. עמעום זה נוצר בעיקר ע"י פצעי ילדות, טראומות לא מטופלות ובעיות רגשיות שצברנו לאורך חיינו. ככל שנטפל בפצעים אלו, יקטן עמעום זה ואנו נזכה לחיות מהמקום הטהור שלנו בו נחווה יצירתיות, חיות, שלווה וחוויה של שלמות (לא מושלמות). הידע איך לחיות נכון, בבריאות ובשלום קיים בכל אחד מאיתנו, אנחנו רק צריכים לעשות את עבודת הרגליים כדי להגיע לשם. אולם, זוהי אחריותו וחובתו של כל אחד מאיתנו למצוא את הדרך לחיות מתוך המקום השלם והמאוזן שלו.
רפלקציה אישית על תהליך כתיבת המאמר.
כידוע, אני אכלנית רגשית בהחלמה. כחלק מההחלמה למדתי להיות מודעת למנגנונים הרגשיים השולחים אותי לאכול. שמתי לב כי במהלך הכתיבה על ההיבטים הרגשיים ופצעי ילדות המובילים לאכילה רגשית, עלתה בי כמיהה למשהו בצקי ומתוק. כיוון שאני כבר מתורגלת, הסכמתי לזרום חלקית עם הצורך הזה ובסיום ארוחת הצהריים אכלתי פירכית אורז עם סילאן טבעי וטחינה – ממתק מותר מבחינתי ולא ממכר. בהמשך, כאשר כתבתי על ההיבט הרוחי והכוחות הבריאים הקיימים בתוכנו, שמתי לב להתרחבות, נינוחות ותחושת ביטחון.
בברכה, ד"ר נגה שמרת
