אימרה שבועית: היכן נמצא אלוקים? היכן שנותנים לו להכנס. {רבי מנחם מנדל מקוצק}
סטטוס שבועי:
תפקידה של ארצנו אינו מצטמצם רק כבית לאומי לעם היהודי, כפי שיש לכל עם ולשון. ארץ ישראל קשורה בבנין אישיותו של כל יהודי באשר הוא, ומשפיעה על צביון כלל האומה בארץ ובתפוצה.
ציטוט שבועי:
ירושלים הייתה שלנו כאשר עוד לונדון הייתה ביצה. {חיים ויצמן ללורד בלפור}
סיפור שבועי:
דע מאין באת!
בימי מלחמת העולם השניה ריכזו הרוסים שבויים רבים בסיביר, שם העבידום בעבודות פרך. גם אני נקלעתי במהלך המלחמה למחנה עבודה רוסי, בו נאלצתי לשהות ולעבוד בשירות הרוסים. בתוך קהל האסירים בלט אסיר גבוה וזקוף, שהועסק בכל העבודות הקשות והבזויות ביותר. ניתן היה להבחין כי מפקדי המחנה דואגים לבל יוותר 'מחוסר עבודה' – ולו לרגע אחד.
מבוקר עד ליל היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה משתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות. אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. הוא שמר על השקית כעל בבת עינו, ומעולם לא נתן לאיש לבדוק את תוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו, ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.
דרי הצריף השתוקקו לא פעם לדעת מהו המטמון הסודי שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל הוא – שתקן ומופנם היה, כמעט שלא החליף מילה עם איש, ובודאי שלא לגבי תכולת השקית הסודית עליה שמר מכל משמר. לילה אחד הנחתי את ראשי על דרגשי, והשינה נדדה ממני והלאה.
הזמן חלף, שחור הליל העמיק והאפיל, ואני עדיין ער על משכבי. והנה, לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר. משחזר הרעש ונשנה, אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי:
לתדהמתי אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בלש היטב סביבותיו שמא עיניו של אי מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו,לאחר מכן פתח את השקית בדחילו ורחימו, הוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא, ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני, ככל הנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעיניו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר, מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.
עם בוקר, התלוותי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו: אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביבותיו לבדוק שהשאלה לא הגיע לאוזני מאן דהוא. אחר ששכנעתי אותו שהוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא יצא מאומה, אמר לי: הבט, אני הייתי קצין גבוה בצבא גרמניה. כפי שאתה רואה – אוייבי הרוסים ששבו אותי מנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות שכלל אינן מתאימות למעמדי, וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להידרדר נפשית לדרגה הבזויה והנמוכה ביותר. אבל אני איני נכנע להם, ובשום אופן איני מוכן שהעבודות הללו יגרמו לי לחשוב ביום מן הימים שאכן אדם חסר ערך אנוכי. משום כך – בכל לילה לובש אני את מדי הקצונה שלי ולו לזמן קצר, כדי שאזכור מאין באתי! שלא אשכח כי אני קצין גבוה שאלפי חיילים היו נתונים למרותו, ותוצאות קרבות חשובים נקבעו על פי שיקול דעתו!!
למדתי מאותו קצין מוסר השכל חשוב, והוא: שבכל מצב – חייב אדם לזכור את עברו בשביל להתמודד עם ההווה למען עתידו. {הרב יעקב גלינסקי זצ"ל}
פרשה שבועית:
פרשת תולדות / 'מאז ולתמיד'
"ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" {בראשית כ''ו, י''ב-ל''ג}.
היא נולדה אז, במזל רע, בחוצות גרר. היא, הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק, יורש העצר הראשון לבית אברהם העברי. יצחק שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלשתית. הוא טעם שם, לראשונה, מתבשיל השנאה, שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי, משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על נסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר, ועל משטמת עמו. ואולי, משום כך האריכה בסיפור הבארות וכו'. סיפור, הנראה במבט ראשון מיותר לחלוטין. סיפור, התופש מקום רחב בפרשתנו, כשהוא גדוש במלים, במידה שאינה תואמת את תכונת התִמצוּת המקראית, היודעת לקפל עולמות שלמים במשפט בודד.
יצחק, הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו. את היהודי – הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום אליו יגיע, בכל מדינה בה יתיישב, יחשב לזר, מבלי להתחשב במאמצי ההיטמעות שלו. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו, גם יעלה מעלה-מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית {"ויגדל האיש וילך הלוך וגדל"}.
אך כמו היום, כן כבר אז. . את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו; היא פוגמת בשלוות רוחם, והקנאה מפעפעת בלבם פנימה. לאט לאט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה במסתרים, אולם לאחר זמן, היא הופכת לגורם פעיל במערכת היחסים בין הגביר היהודי, שעושרו גדול אף מעושרו של המלך (כדרשת חז''ל), לבין אדוני הארץ – עד כדי אלימות:
"ויחפרו באר אחת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה" (שם).
וכדרכה, קנאה זו, שהולידה את השנאה הגלויה והפעילה, הינה חסרת הגיון. אין היא, אלא, השתוללות יצרים הנושאת בחובה הרס עצמי. "...וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר".
למה? אם אתם, הפלשתים, מקנאים ושונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם ורשו את בארות המים!! מדוע לסתום אותן? מדוע, בחמת זעם, לא להסתפק בסתימתן? למה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתמחק כל נוכחות של פעילות אברהם ויצחק? מדוע?! אינכם זקוקים למים?!
אולם, זו היא תכונת הקנאה האנטישמית. היא זועקת: 'גם לי וגם לך לא יהיה'. הנאצים, למשל, דחו בפועל מספר המצאות מדעיות, שיכלו להיות להם לתועלת עצומה בעת המלחמה, רק משום שממציאיהן היו יהודים.
שימו לב! התעמולה מנסה, בכל הדורות, להצדיק את שנאת היהודי. לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות הספקולציה, התיווך, על-ידי הלוואות בריבית קצוצה, ההונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר ("גדולים צדיקים שהם עוסקים ביישובו של עולם" – מוסיף המדרש), משמע – איש העבודה העושה הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ. כנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק: "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).
שוב צליל מוכר. היהודים מוצצים את לשד העם והארץ. מרוקנים אותה מכל טוב. מבריחים את הונה לחו''ל.
אולם כשנשוא הקנאה – יצחק – רחוק מהם, מתבהר מעט המבט. אז, לומדים הם להבין, כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז, בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין בוחנת ואובייקטיבית יותר. אז, מנתח הוא את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו – ממנה סולק, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז, שוב מחפשים את קירבתו, ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו. כאלה הם יחסי הדחייה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש, כפי שבפרשתנו, משכימים אבימלך ופיכול – שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".
המשקעים בכל זאת אינם חולפים סתם כך:
"מדוע באתם אלי", שואל אותם יצחק, "ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם?" מה קרה? מה גרם לשינוי בגישתכם?
תשובתם היתה: "ראה ראינו כי היה ה' עמך".
אך, אם נדמה לכם שאבימלך או עמו 'חוזרים בתשובה' מיחסם הבוטה כלפי יצחק – שמעו נא את המשך דבריו, בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום".
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו. ממש מועמד טבעי לפרס נובל לשלום, בגלל תרומתו לאנושות.
מדוע מאריכה התורה בפרשה זו? ומדוע שלא תאריך? הרי אנו נשואי השנאה הזאת בכל הדורות!! הרי חייבים אנו להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת את המסגרת הכללית שלה...
{מעובד מספרו של הרב משה גרילק - 'פרשה ולקחה'}
שבת שלום - חודש טוב - יהונתן גרילק
