כותרת
> C;
1/1
תרבות ופנאי

מסעודה בשיא הטבעיות

נהריה תרבות ופנאיפורסם: 09.01.20 , 08:31ע"י
רשת לינק
שם הכותב/ת:

השחקנית והקומיקאית מאיה אב-גיא ממושב ליבנים שליד הכנרת חושפת
את חייה במופע החדש "הסיפור שבי – נוצה ברוח", וצוחקת על חייה עם
הדמות הפרועה שהמציאה ומבוססת על השכנות המרוקאיות מילדותה

לשחקנית והקומיקאית מאיה אב-גיא ממושב ליבנים שליד הכינרת יש אלף פרצופים: היא משתתפת במופעים רבים לילדים ולמבוגרים עם דמות מצחיקה בשם 'מסעודה' – מרוקאית בהכי אקסטרים שאפשר לתאר, מריצה הצגות לילדים במסגרת תיאטרונצ'יק, ולא מפסיקה להופיע ברחבי הארץ, כולל עם המופע החדש שלה "הסיפור שבי – נוצה ברוח".

המופע "הסיפור שבי – נוצה ברוח" יתקיים ביום רביעי הקרוב 15.1 במלון נוף

גינוסר בשעה 20:00 וביום שני 3.2 במועדון יוניקורן בפרדס חנה-כרכור בשעה 20:30.

היא לגמרי לא פוליטיקלי קורקט ברוח התקופה, במיוחד כשהיא מציגה את "מסעודה בשיא הטבעיות" – מופע מצחיק עד דמעות בו היא לובשת את דמותה של אשה נמרצת וצבעונית ולא צעירה, החווה לראשונה בחייה ניקוי רעלים, מתנסה באוכל טבעוני, לומדת למחזר בקבוקים ואף נפגשת עם זוג נשים שרוצות להביא ביחד לעולם ילד.

היא תמיד אהבה לשיר, לרקוד, לשמוח ולפרוק את העצב, ורצתה להיות שחקנית בהשראת מוני מושונוב מהתוכנית "זהו זה". בסיום קורס חובשות בצבא עלתה לבמה והצחיקה את כולם עם חיקויים של המפקדים והמפקדות וגרמה לכולם 'להתפוצץ' מצחוק. אז הבינה שהיא רוצה להיות שחקנית, לרגש ולהצחיק, וניגשה ללא כל הכנות לאודישנים, לאחר שקראה מחזות וצפתה בהצגות. היא למדה בבית הספר למשחק יורם לווינשטיין, ובסיום הלימודים לאחר שגילתה שאף אחד לא מחכה לה בחוץ החליטה להקים את תיאטרונצ'יק, שבמסגרתו היא מעלה מופעים לילדים, כותבת הצגות, מפעילה תיאטרון בובות, מופעי ליצנות ועוד.

במופע "הסיפור שבי – נוצה ברוח" היא מגלה כי אביה עזב את הבית לאחר שהתאהב בבדואית צעירה שגרה עם משפחתה בוואדי שליד משמר הירדן, ונולדו להם שישה ילדים, אחיה הערבים החורגים. היא ושני אחיה היהודים גדלו בתנאים לא פשוטים. עם הדמות הפרועה של 'מסעודה' היא צוחקת על חייה, כולל על יציאתה מהארון לאחר שהתגרשה והביאה לעולם שני ילדים. "המופע החדש, שהוא לא מופע קומי להבדיל מהמופע של 'מסעודה', הפתיע אותי בעיקר בכך שהוא מצליח לרגש ולגעת בכל כך הרבה אנשים, וכמובן מתובל בהרבה רגעים מצחיקים", היא מגלה.

לדבריה, הדמות של 'מסעודה' פרצה בשיא הטבעיות. "מסעודה היא השכנה הזקנה אמאפרחה, שהיתה יושבת על המדרגות ומורטת נוצות לתרנגולות אחרי שחיטה. היא השכנה שמכינה קוסקוס ושולחת אלינו לשבת. היא אמא שלי שתמיד הרגישה צרפתייה, והיא אני".

החומרים למופע של "מסעודה" לקוחים מעולמה הפרטי של מאיה, מזיכרונות ילדותה, מהמראות המשעשעים, מהטעמים הנפלאים ומהרצון והצורך לדבר על הכל בצחוק גדול. אחרי כל מופע פונים אליה אנשים מהקהל ואומרים לה ש'מסעודה' מזכירה להם את סבתא ואת אמא שלהם, ושהיא מחזירה אותם לילדות ולשכונת ילדותם. "המפגש שלי כ'מסעודה' עם הקהל מחבר אותי לחלק גדול מאוד ממה שאני. הצחוק מחייה את הנשמה, מקרב אותנו, פותח את הלב, ממלא אותנו באהבה ונותן להרגיש טוב עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. 'מסעודה' מדברת על החיים בצחוק גדול ולא מפחדת לשחוט פרות קדושות. היא אישה נמרצת שמדברת על זוגיותה עם מכלוף, שכל היום יושב מול הטלוויזיה ולא זז. 'מסעודה' מספרת שלפני שהיא עולה לישון היא בודקת למכלוף דופק ונשימה, 'כי ככה לפחות אוכל לישון בשקט'. היא מדברת על יעל, שאצלה היא מנקה ומבשלת ובבית שלה כבר לא אוכלים כבש, אלא רק את מה שהכבש אוכל".

לפני שנה היא יצאה עם מופע נוסף של 'מסעודה' בשם: "מסעודה, מקפלת תולה", בו היא מוציאה מהארון את כל הכביסה המקופלת, מדברת על מומו הבן שלה, על שונטל שמחפשת את עצמה בכל העולם, ואף אומרת לה: 'אין בעיה. תחפשי כמה שאת רוצה. רק בזמן הזה שאת מחפשת תשאירי פה בפריזר את הביציות שלך כדי שלא יתייבשו".

כשהיא נשאלת במה שונים מופעיה לילדים מאלו שמיועדים למבוגרים, היא משיבה: "המופעים שלי בעולם הילדים מלאים בהומור ובצחוק. הילדים מתמסרים ללא עכבות, צוחקים, צוהלים, שמחים ומחזירים אהבה בפשטות ובקלות. עולם המבוגרים קצת יותר עצור, ולכן לפני כל מופע אני במתח כמו לפני דייט: 'יאהבו או לא יאהבו', 'יתחברו לא יתחברו', ואני מוכנה לעשות הכל כדי שהדייט הזה יצליח כל פעם מחדש".

במשך שנים רבות לא ייחסה מאיה כל חשיבות למוצאה המרוקאי, "ואפילו קצת התמרדתי וסירבתי שזה יהיה חלק מהזהות שלי. גדלתי בסביבה מרוקאית וספגתי את השפה, הריחות, הטעמים, המראות וכל הניואנסים הקטנים. להיות מרוקאית זה לגדול בצעקה אחת גדולה. כולם צועקים סביבי: כשכועסים, כששמחים, כשקרובים וכשרחוקים. השכנה אסתר צועקת לשכנה מזל שתישלח עגבניות עם מרסל, כי בדיוק חסר לה והיא באמצע בישול. שכנה אחרת צועקת לרמונד שהבן שלה קוקו מרביץ לילד אחר. זו צועקת מה בישלה, וזו צועקת על הילדה, וזה צועק על כולם .ממש קבוצת ווצאפ לייב".

מאיה מספרת על ילדותה במושב משמר הירדן למשפחה מרוקאית לא טיפוסית: אבא שגדל בפרברי קזבלנקה שבמרוקו למשפחה קשת יום, למד בחדר וב'ישיבה', עלה ארצה לבדו בגיל 14 והגיע ישירות לקיבוץ והפך לצבר ולסוציאליסט מושבע. אמה, שגדלה בבית מבוסס בלב קזבלנקה ומבוגרת בעשר שנים מבעלה, היתה מלומדת ומשכילה והגיעה לבדה לארץ בסוף שנות ה-50, כשכל משפחתה עברה לקנדה. שניהם נפגשו והכירו בקיבוץ מעוז חיים, עברו למשמר הירדן כדי להפריח את השממה.

אביה גידל ירקות, עבד במטעים והקים דיר כבשים, אותן רעתה מאיה בגיל עשר בלבד. בזמן שרעתה את הכבשים היא חלמה חלומות, שרה שירים, סיפרה סיפורים וחיה בעולם הדמיון. "בהר ממול בשדה המרעה היו מתרוצצים עופרים קטנים ודמיינתי שיש עופר קטן שהוא רק שלי. יצרתי לעצמי עולם פנימי עשיר בכל טוב, כשכל מה שרציתי זה לשחק עם הילדים ברחוב. קינאתי בהם שהם חופשיים וללא כל מחויבות. העצים, החיות והשדות היו עבורי גן שעשועים, והילדים, המשפחות והשכנים היו כל עולמי".

בגיל 12 התהפך עולמה כאשר באחד הלילות ראתה את אמה בוכה, שבורה ומפורקת ואת אביה מסתובב כמו סהרורי ומנסה לומר שהכל בסדר, בזמן שכל הבית מתפרק. כך, למעשה, היא גילתה שאביה, אז בן 42, ניהל רומן עם נערה בדואית בת 18 שחיה באוהל בוואדי הסמוך יחד עם משפחתה ועם הכבשים. אביה ברח עם הצעירה הבדואית, מחשש לנקמת דם של קרוביה, והשאיר את משפחתו חסרת כל ועם תחושת בושה גדולה.

מאיה: "האבא, שפירנס ולא החסיר מאיתנו דבר ולא פחד לעשות מה שרצה, נטש אותנו והשאיר את אמי מרוסקת ושבורה. הוא דגל בשוויון ובקידום נשים ועשה המון דברים שלא היו מקובלים. כך למשל, דאג שבמושב יהיו 'בנות ממשיכות' וגידל כבשים בזמן שכולם גידלו תרנגולות. למדתי ממנו המון, ובעיקר לא לפחד להיות מי שאני. אנשים העריכו אותו מאוד, אבל מכיוון שלא ידעו איך לאכול אותו קראו לו: 'אבגיא המשוגע'.

מאז אותו לילה לא ראיתי אותו במשך שנים של בדידות, התבגרות בצל הבושה וחיי עוני עם אמא מרוסקת, בוכה ושקועה בדיכאון עמוק. בטלטלה זו גידלתי את עצמי, כשאסור היה להזכיר את שמו, ובטח לא לנסות למצוא אותו. במשך שנים חיינו בצל המשפחה שהקים, הבית התפרק לגמרי והיה קשה לתפקד כמשפחה".

לדבריה, "לפעמים אני חושבת שחבל שהוא לא היה אבא שיכור או מכה, כך לא היינו מצטערים על כך שהוא פתאום נעלם לנו. המשפחה הערבייה של אבי תמיד הייתה ועדיין נוכחת בחיי, אבל יש הפרדה. הפכנו לשתי משפחות שונות לגמרי. המשפחה היהודייה שגדלה לאבא פתוח גאה, חזק, לא מפחד ולא מסתיר דבר, והמשפחה הערבייה שגדלה עם אבא המסתיר מהילדים שלו ומהסביבה את זהותם האמיתית ואף מגדלים אותם כיהודים. רק כשהבן הגדול הוציא תעודת זהות בגיל 16 הוא גילה שהוא בעצם ערבי".

רק בגיל 22, לאחר שעזבה את הבית, העזה למצוא את אביה, שנפטר לפני עשר שנים, ולפגוש את אחיה הערביים. "הייתי מלאה בכעס עליהם, על אשתו וכמובן על אבי ועל החיים שהם גזרו עליי. רק אחרי שנולדו שתי בנותיי הצלחתי לשחרר את כל הכעס וסלחתי לו. הקשר היותר יציב שלי היום הוא עם הבן הגדול שלו".

היא התחתנה, עברה ליישוב ליבנים שליד הכנרת, וילדה שתי בנות. היא התגרשה לאחר שעברה משבר בנישואיה, ולאחר שהתחילה ללמוד את עצמה מחדש ולנגן את המנגינה שבה, היא נפתחה לעולם והתאהבה באישה. "נכנסתי לתקופה של סחרור, בלבול וטלטלה גדולה, ולמען האמת מאוד פחדתי שיתייגו אותי ומההשלכות. חששתי שאולי אזיק לבנותיי, ולא רציתי להיות כמו אבא שלי ולהפיל עליהן תיק ככה באמצע החיים. עברתי תהליך עד שקיבלתי את עצמי והבנתי שאלו הם חיי ושאני לא מזיקה לאף אחד, ובטח לא מתביישת במי שאני. לראשונה בחיי התחברתי במלוא העוצמה לנשיותי ולאשה שבי, ובנותיי קיבלו את מי שאני באהבה. מאז, כמעט בכל מפגש חברתי חדש אני מוצאת את עצמי יוצאת מחדש מהארון".

מאיה אב-גיא , צילום לילי צישנבסקי 

מאיה אב-גיא , צילום לילי צישנבסקי 

מאיה אב-גיא , צילום לילי צישנבסקי 

מאיה אב-גיא , צילום לילי צישנבסקי 

מאיה אב-גיא , צילום לילי צישנבסקי 

מאיה אב-גיא כילדה, צילום פרטי

מאיה אב-גיא כילדה, צילום פרטי