"ערב סיפורי נהריינים" ה-11 התזמורת לדורותיה, נערך בהיכל התרבות

תחת הכותרת "התזמורת לדורתיה בנהריה", נערך בהיכל התרבות נהריה ביום שני, ערב נוסף של "סיפורי נהריינים", מפעילותו של השולחן העגול ובחסות העירייה.

הערב חולק לשני פאנלים, כאשר הפאנל הראשון עסק במגוון התזמורות שהוקמו בנהריה. כלל נציגים מביה"ס רמב"ם, מנהלת בי"ס בהווה מוריה שוקרון, מנהל ביה"ס לשעבר ד"ר מיכאל שושן ומייסד התזמורת.

נציג מבי"ס ברל כצנלסון אריה לופו-תלמיד ונגן בתזמורת, נציגת בי"ס רמז, רבקה דושינסקי הבת של מיסד ומנצח התזמורת, יוחנן (הנס) דושינסקי, חיה (בן שלמה) כספי שרביטאית. הפאנל השני הוקדש כולו לבי"ס ויצמן שבו ישבו נציגים מכל מיני תוקפות והם: גברי לזר, נגן בתזמורת. אביטל פונדיק, שרביטאית שניה בתזמורת. גילה (רוטמן) הרן, נגנית תזמורת וייצמן ותזמורת הנוער העירונית .נטע (פוקס) שמואלי.

בעיניים בורקות ובהתרגשות ספרו על הטריו שהקים את התזמורת אסתי הירשפלד ז"ל המורה למוסיקה המיתלוגית שהייתה על הקטע המקצועי, אריה צמרינג ז"ל השהיה אחראי על תרגילי הסדר וההופעה, הרברט לוברני ז"ל אשר היה שותף בהקמת התזמורת ולעולם לא הפריע לצד המקצועי של השניים.

את הערב הנחה כמיטב המסורת יורי הירשפלד. עם כניסתו של יורי הירשפלד התזמורת נגנה את הנעימה הפותחת מ'חיים שכאלה'. יורי ציין בהדגשה שזהו ערב ה-11 וזוהי הפעם הראשונה שראש העיר מכבד את סיפורי הנהריינים בנוכחתו.

ראש העיר מר רונן מרלי פתח ואמר כמה הוא נרגש להיות בערב בעיר בה נולד וצמח. העיריה תחזיר את העיר למה שהייתה. התזמורת תמשיך להיות לב ליבה של התרבות בעיר כי היא מרכז חשוב חינוכי ותרבותי .העיריה תעשה מאמצים רבים כדי שהמסורת תמשיך ותשקיע את מיטב משאביה בתזמורת ובתרבות בנהריה.

יו"ר ויצו ושותפה בשולחן העגול, הודתה לכל העושים במלאכה ולאורחים שהגיעו מקרוב.

בפאנל הראשון ספר ד"ר מיכאל שושן על השינוי בבית הספר רמבם ב2004 כשקבל את בי"ס לפני סגירה עם 93 תלמידים, הוא הבין שחייבים לעשות מהפך ולגרום לבית הספר הדתי קהילתי להיות אטרקטיבי, יתן להם גאווה וייחודיות. היו הרבה ספקנים. שושן החליט שכל הילדים ינגנו, כשעזב את בי"ס היו 380 תלמידים מה שמראה שהכל אפשרי.

היום מנהלת את בית הספר מוריה שוקרון חיזקה את דבריו וספרה שהיא לקחה את בי"הס המוזיקלי מהצד הפדגוגי ואכן ספרה שכל התלמידים מנגנים. אריה לופו ספר על החוויה כנגן תופים ולימים כשהיה פרח טייס כיצד צעד יחד בכיתת מתופפים יחד עם דן חלוץ בטקס יום העצמאות. רבקה דושנסקי ספרה על אביה ועל כיצד כל הזמן בבית אכל מאכלים דיאטטיים אבל כשלימד שיעורים פרטיים האימהות היו מכינות לו את המאכלים שאהב. לבסוף ספרה חיה בן שלמה כספי כיצד לא הייתה נגנית כל כך מוצלחת אבל זה היה כבוד גדול להיות בתזמורת הצעידה ולכן היא לא ויתרה עד שהפכה לשרבטאית שנייה. עד שיום אחד השרביטאית הראשית הייתה חולה והיא הייתה צריכה להחליפה. מרב התרגשות היא צעדה כל כך מהר שהתזמורת נשארה אי שם מאחור. בין הפאנל הראשון לשני נגנו נטע פוקס שמואלי וברוך טולדנו בוגרים של התזמורת העירונית נהריה.

נציגי ויצמן הם ה"זרעים" של התזמורת של היום. גברי לזר ספר בחוש הומור על החוויה להיות בתזמורת ועל מה שנתנה לו. אביטל פונדיק, שרביטאית שניה בתזמורת, ערכה הופעה עם הנכד שלה, בניצוח על תזמורת הנוער העירונית, מרש צה"ל עם תזמורת העירונית נהריה בהובלת ראובן מלאך, גילה רוטמן הרן ספרה על החוויה לנגן בתזמורת על הפעמונה ועל העיסוי שהייתה צריכה לקבל בגלל הכובד של הפעמונה ולימים שבאה לרשום את בתה לתזמורת קרית אונו, אריה אלקלעי מנהל התזמורת שמע שנגנה אצל אסתי הירשפלד אמר לה התקבלת ללא בחינה לתזמורת הבוגרת. נטע פוקס שמואלי ספרה על התזמורת והמעבר לתזמורת העירונית נהריה. בניצוחו ובהובלתו של אריה כפיר ז"ל, שתוך כדי הוצג סרטון שהוכן על אריה כפיר והתזמורת במלאות 30 שנה.

במהלך כל הערב הנעימה התזמורת העירונית בקטעים מוסקליים בהובלתו של ראובן מלאך.

חפציבה זר אביב- בוגרת תזמורת הנוער העירונית,והיום מנהלת הקונסרבטוריון זכרון יעקב, נגנית בקנה מידה עולמי ניגנה בחליל צד 'גן הקסום'.

יורי הירשפלד שזר בין הדו שיח קטעי סירטונים בהם גדי לוברני מספר על אביו, הרברט לוברני, מייסד תזמורת וייצמן וכיצד מכר עיתונים במכולות כנייר עטיפה ומהגרושים שקבל הוקמה התזמורת.

רות-עליזה (ציבולסקי) לאור-בסרטון, על מעבר תזמורת הצעידה של "וייצמן" ל"תזמורת הישיבה" ואח"כ לתזמורת הנוער העירונית של נהריה ואיך קבלה וזכתה בניהול התזמורת ואיזה כבוד זה היה.

שמואל כהנא, מייסד ומנצח תזמורת עכו. על הנסיון שצבר כמדריך בתזמורת "וייצמן". ועל התחרות בה תזמורת עכו קבלה מקום שני. הם כל כך שמחו וכשהוכרז המקום הראשון תזמורת ויצמן הזוכה גנבה את כל ההצגה ואת היוקרה.

את הערב חתמה התזמורת בהובלתו של עו"ד ראובן מלאך בקטע של הצדעה לג'ורג הריסון (מהחיפושיות).

הקונצרט המסיים של התזמורת העירונית נהריה יתקיים ב 20.6.19 בשעה 20:00 בהיכל התרבות בנהריה.

כל הצבור מוזמן הכניסה חופשית .

גברי לזר מספר על תזמורת בית הספר וייצמן:

"אני מניח שהצטרפתי לתזמורת כשהייתי בכיתה ה' או ו'. 1958.

יורי בוודאי זוכר, כי אמא שלו, אסתי הנערצת, הייתה המנהלת הכל יכולה כשלוברני ברקע – פעיל כמו 9D למטרות טובות – ואריה צימרינג המיתולוגי צמוד אליה.

אני זוכר חזרות אליהן היינו צריכים להגיע נקיים ומסודרים ובעיקר – עם נעליים מצוחצחות. לפעמים, בגלל לחץ זמן, הסתפקתי/הסתפקנו בהרטבת הנעליים במים (ובשעת דחק לחוצה ממש, אפילו ברוק...) בתיקווה שאריה לא ירגיש. בדרך כלל הוא הרגיש ונזף.

ההיסטוריה הפרטית שלי התחילה בטראומת חליל הצד...

אני, שהייתי מוזיקלי להפליא – נגן כינור מצטיין אצל המורה שטורוזום מכיתה ב' עד שעזב להולנד אחרי שנה, נגן חלילית מצטיין אצל אסתי – לא הצלחתי להשתלט על חליל הצד השחור והמעצבן. כנראה שלי אסתי נתנה את החליל הכי גרוע...

היה ברור לי שצריך להעיף אותי מהתזמורת בבושת פנים, אבל להפתעתי קיבלתי הצעה שלא יכולתי לסרב לה: לעבור לתופים! עד היום אינני יודע אם זאת הייתה פרוטקציה (הבן של ד"ר לזר, הצלם המיתולוגי של נהריה) או כישרונה של אסתי להבחין בכישרונותיהם הנסתרים של תלמידיה.

תוך זמן קצר הפכתי להיות מתופף מן המניין ואפילו נתבקשתי לסייע לאסתי בצרה שנפלה על ראשה, תרתי משמע: יהושע קליינברגר, בן כיתתי, גר ברחוב עליה 6 בדירה בדיוק קומה מעליה. הוא היה ילד גדל גוף, בעל קול רועם וגם הוא היה מתופף. הוא היה שמאלי, וכך גם היה תיפופו. לזרוק אותו מהתזמורת היה בלתי אפשרי מסיבות מובנות. הוא גם היה קצת מופרע באותם ימים, כלומר קצת אגרסיבי ("כל יום שישי – עוקבים!!!", אבל זה שייך לאופרה אחרת)..

אסתי ביקשה ממני לעזור לו להשתפר, וכך היה. תוך זמן קצר הצלחתי להביא אותו לרמה שבה הוא הפריע פחות בתיפופו שחרג לעיתים בעוצמתו ובעיקר מהקצב הנכון. לימים, אסתי העבירה את יהושע, המכונה עד היום יושי (או בשמו המלא עו"ד גבעון) לתוף גדול, והוא היה זה שהכתיב לתזמורת את הקצב...

מספר שנים לאחר מכן, כשהייתי בתחילת התיכון, נתבקשתי ע"י אסתי להקים דור חדש של מתופפים ובמשך כשנה הדרכתי (בתשלום!!!) תלמידי תיפוף שתופפו במרץ על שולחנות בית הספר. שני תלמידים זכורים לי עד היום: הראשון היה אריה כפיר ז"ל שהיה ידוע כמתופף "אמיתי" וקצת חששתי ללמדו, אבל החשש היה מיותר ולימים הוא הפך למנהלה של תזמורת הנוער העירונית. השני היה דב אנגלשטיין, יבדל"א, שכיום הוא מנהל המחלקה האורולוגית, ואני מקווה שהוא יזכור לי לטובה את ימינו המשותפים בתזמורת כשאגיע למחלקתו לשיפוצים...

ההשתתפות בתזמורת הייתה מקור לגאווה, חשובה לא פחות מחברות בתנועת הנוער או מהצטיינות בספורט. הצטיינות בלימודים הייתה חשובה פחות באותם הימים, אם אינני טועה.

ההופעות שלנו היו רבות. לכולן היינו חייבים להגיע לבושים כחול לבן מכף רגל ועד ראש, קרי גרביים לבנות מתוחות כלפי מעלה בתוך נעליים מצוחצחות בלי דופי ובלי רוק, חולצה לבנה ומגוהצת ואת הכובע הכחול והציוד סיפקה לנו אסתי במימונו של לוברני.

כאמור, היו הופעות רבות, יחסית. החל מאלה בבית הספר או ברחבי העיר וכלה בהופעות בתל אביב, בעדלאידע. נדמה לי שהופענו שם פעמיים. אני זוכר צעידה ארוכה ברחוב ראשי – אלנבי? – כשהמונים גודשים את צידי הרחוב, כמו במצעד צה"ל ביום העצמאות.

הזיכרון החזק יותר שנשאר לי הוא דווקא אחרי ההופעה, כ"היינו בכיכר מגן דוד, וגם למטה... יהיה מה לספר לחברה כשנחזור הבייתה..." ("חדוה הקטנה" של "בצל ירוק"). היה כל כך מסריח שם עד שנאלצתי להתאפק וכך קרה שבדרך הארוכה לנהריה כבר לא יכולתי להתאפק והשתנתי לתוך המימייה...

אלה הם מקצת מזיכרונותי על תזמורת וייצמן המפוארת, שהייתה שם דבר בעיר, והיה לי הכבוד – בלי ציניות – להיות חבר בה."