נשנוש שבועי: פרשת קרח / "מאחורי הקמפיין"

הפחד מטריח יותר מהסבל. {רבי גרשון מקיטוב}

סטטוס שבועי:

החיים זורמים ללא הפוגה. מבלי עצירה ומבלי האטה. כל העוצר, נדרס. מי שאינו מתקדם, נדחק לשוליים. במהלך החיים קיים פרדוקס בלתי נשלט: את כל זמנו ואת כל יישותו מקדיש האדם למען עצמו ומשפחתו. והנה למרבה ההפתעה, לא נותר לו אף רגע אחד כדי לחשוב מחשבות מהותיות אודות עצמו, אשתו או ילדיו!
למי יש יכולת לעצור במירוץ זה? היכן וכיצד ימצא האדם את עצמו?

שבת!!!

ציטוט שבועי:

אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. {ז'אן-פול סארטר}

סיפור שבועי:

אהבת הארץ!
רבי שמשון שפירא משפיטובקה, מגדולי החסידות עלה לרגל לארץ ישראל ולאחר שסייר במקומות הקדושים ושהה זמן מה בערים העתיקות: ירושלים, חברון, צפת וטבריה, חזר לעיר מגוריו, במטרה להעלות לארץ את בני משפחתו.
בהיותו סמוך לעירו, התעכב רבי יעקב שמשון באחת האכסניות, ונוכח לדעת שגופו רזה וכחוש, ופניו נפלו מאוד מחמת הטלטולים והתלאות שבדרך. החליט להתעכב באותו מקום כמה ימים, אכל ושתה בשפע ונח, עד שחש עצמו בריא ושלם כבימים שלפני הנסיעה.
שאלו אותו מלוויו: רבינו, מה ראית להתעכב במקום זר כדי לשוב לאיתנך? הרי ביתך אינו רחוק מכאן: מדוע לא תמהר לשוב הביתה לאשתך ולילדיך, המצפים לך בכיליון עיניים?
השיב רבי יעקב שמשון לשואלים: אילו שבתי לביתי, כשגופי רזה וכחוש ופני נפולות – מה היו הבריות אומרות? ראו מה עלה לו לרבי שלנו, ששהה זמן מה בארץ ישראל... ועל ידי כך נמצאתי גורם, שלא במתכוון, להוצאת לעז על הארץ הקדושה. אולם עכשיו, כשאני חוזר לעירי ומראה פני טוב ומרנין, יהיו הכל אומרים – ראו כמה טובה השפעת ארץ ישראל על הגוף והנפש. ואולי בעקבות כך, גם "יעשו עלייה".

פרשה שבועית:

פרשת קרח / "מאחורי הקמפיין"

"ומדוע תתנשאו על קהל ה'" {במדבר ט"ז, ג'}

האופוזיציה ממשיכה גם בפרשה זו להסתער על משה. לאחר "הקרב על הבשר" בפרשת "בהעלותך", טרפוד תכניות העליה לארץ וכיבושה בפרשת המרגלים – בפרשת "שלח" – הוגשה עוד הצעת אי אימון בהנהגת משה ואהרן. הפעם עמד בראש המתקפה, קרוב משפחתו של המנהיג. הלא הוא "קרח בן יצהר בן קהת בן לוי"
"רב לכם: הרבה יותר מדי לקחתם לעצמכם גדולה. מדוע תתנשאו? אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה" (רש"י בשם המדרש). .
דמותו של קרח מופיעה כאן כאדם, הנאבק נגד השחיתות בצמרת השלטון. הוא מרים את קולו נגד מינויי קרובים ומקורבים למשרות, שטובות הנאה בצידן.
מי הוא קורח, האיש שהרים את נס המרד במשה? במסורתנו מקובל שקורח היה אחד מגדולי דורו וממכובדיו. צדיק גם לפי הקריטריונים של התורה המבקרת קשות את מעשהו האחרון. קורח היה משוכנע בכל לבו כי בפועלו הוא משרת את עמו. לדעתו, הוא לחם למען השוויון, הצדק והיושר, בהטיחו בפני ההנהגה, "שהתרחקה מן העם", את סיסמת השוויון: "כל העדה כולם קדושים", ואם כן, "מדוע תתנשאו?"
קורח ועדתו לא פקפקו בנכונות דרכם. כה בטוחים היו, עד שהסכימו בלא היסוס להתייצב למבחן שאמור היה להוכיח, כי משה ואהרן לא בחרו את עצמם להנהגה, וסמכותם מאת האלוקים באה להם.
היה זה מבחן של חיים ומוות. מי שלא יזכה בו – ימות, יישרף באש הקטורת של מחתתו שלו. הם ידעו עובדה זו היטב. בכל זאת, התייצבו כולם בשעה היעודה בפתח אוהל מועד כשבידיהם המחתות. אין זאת אלא שכל אחד האמין בכל לבו, שאלוקים אתו.
הסוף ידוע.
את קורח ואת משפחתו בלעה האדמה. והאחרים: "ואש יצאה... ותאכל את החמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת" (במדבר ט"ז, ל"ה) . כולם נשרפו.
המעיין במדרשי הפרשה ייווכח, שאין מדובר בכנופיה השוכנת מחוץ לחוק ומתנגשת בו, אלא בטובי בניו של העם. אנשים, שהיתה להם מטרה. הם האמינו בה ועמדו במבחנה עד סופם המר.
אולם בדומה למרגלים, גם מניע התקוממותו של קורח היה חיידק זעיר וממית ששכן בעמקי לבו. מידה רעה שגרמה את טעותו הנוראה ועלתה לו בחייו. כן "זכה", ששמו נותר בזיכרון העם לדראון עולם כמחרחר ריב, אבי המחלוקת לסוגיה.
מה קרה לו? איזו חולשה אנושית דרדרה אותו אל התהום?
הבדיקה תוביל אותנו לתוצאות מאלפות. נמצא, שתחילת הלהט המהפכני שלו היתה הקנאה. קנאה פשוטה, שנקודה זעירה ממנה היתה טמונה בלבו של אדם חשוב ומכובד זה. הוא לא היה מודע לה, היא לא הפריעה לו לשגרת חייו, עד הרגע שבו נתמנה אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט לוי (בשם ה', כמובא ברש"י בשם המדרש) .
אז נכנסה הקנאה לפעולה. התעוררה לחיים והחלה להכתיב את מהלך מחשבותיו ואת מעשיו. הקנאה גזלה את מנוחת האיש, חיבלה בחופש מחשבתו ופעולתו. הוא חש כי נעשה לו עוול, כי קופח.
המשרה שלדעתו נלקחה ממנו שלא בצדק, עוררה את קנאתו. זו הובילה אותו אל הנרגנות, וממנה גלש אל הביקורת השלילית ואל ההסתה.
הנה נוסח של אחד מנאומיו באוזני העם:
אלמנה אחת היתה בשכונתי, והיו עמה שתי נערות יתמות. והיתה לה שדה אחת. באה לחרוש – אמר לה משה: "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו": באה לזרוע, אמר לה: "שדך לא תזרע כלאים". באה לקצור ולעשות ערימה, אמר לה: "הניחי לקט, שכחה ופאה". באה לעשות גורן, אמר לה: "תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.
מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה וקנתה שתי כבשות כדי ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו – בא אהרן ואמר לה: "תני לי את הבכורות!" הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. הגיע זמן גזיזה. בא אהרן ואמר: "תני לי ראשית הגז". אמרה: אין בי כח לעמוד באיש זה הרי אני שוחטתן ואוכלתן. כיון ששחטה אותן, בא אהרן ואמר לה: "תני לי זרוע, לחיים וקיבה". אמרה: "אפילו אחרי ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, הרי הן עלי חרם!" אמר לה אהרן: "אם כך, כולה שלי", שכך נאמר (במדבר י"ח, י"ד): "כל חרם בישראל לך יהיה".
נטלן והלך לו והניחה בוכה, היא עם שתי בנותיה. כך עלתה לעלובה זו. כך וכך הם עושים ותולים בקב"ה (מדרש שוחר טוב תהילים א', א').
הרי לכם דמגוגיה בלב המדבר. הסיפור "נתפר" היטב לפי צורכי השומעים ובהתאם לרושם "הרצוי", שעליו לעורר. הסיטואציה שיצר היתה אישית ("בשכונתי") כדי להגביר את האמינות. היא היתה אמורה גם לסחוט דמעות ("אלמנה ושתי בנותיה"). כל פרט, העלול להפריע למטרות ההסתה שהוצבו, נדחק הצידה (במקרה הנידון: נעלמו כל פסוקי התורה, הדנים בדאגתה לאלמנה וליתום, למחסורם ולכבודם, דוגמת הפסוק:"כל אלמנה ויתום לא תענון" – שמות כ"ב, כ"א).
ולבסוף, כאשר קהל השומעים כבר היה נסער דיו מן העוול, בא משפט ההשמצה:
"כך וכך הם עושים ותולים בקב"ה" (במדרש שם).
כלומר, החוק והתורה בסדר. אהרן ומשה הם המסלפים אותם לצורכיהם האנוכיים.
הנה כי כן, אנו רואים בבירור, כיצד בשלב כלשהו מתגבשות הנרגנות וההסתה לאידיאולוגיה, והשיטה נוצרת. הדוגלים בה מתחילים להאמין בכוונותיהם הטהורות.
ולאוזני משה מגיעים קולות המתמרדים, הנקהלים עליו.
והכל בגלל מינוי "קטן". מינוי שלפני זמן מה לא מצא חן בעיני האיש, המנהיג עתה את ההתקוממות.
זהו המסר שפרשה זו מנסה להעביר לנו. להזהיר אותנו מפני כוחה ההרסני של מידת הקנאה. את קורח היא הובילה אל אובדנו. נאמר עליה, שהיא מוציאה את האדם מן העולם. היא מסמאת את עיני הנשלט על ידה וחותמת את גזר דינו הרע.
מאז ועד היום!