"אפשר להוציא מהמצב את המיטב ואסור לשקוע במרה"

הסופר והמשורר מוטי לוי מוציא את הסינגל "הדרך לאושר" ואת הספר "פטריוטים מחוץ לגבולות". הוא מספר על האירוע המוחי הקשה שפגע בחלק גדול מיכולותיו המוטוריות ועל השיקום הלא פשוט שעבר לאחר מכן

הסופר והמשורר מוטי לוי, בן 64, שלפני שש שנים לקה באירוע מוחי קשה מאוד, שפגע בחלק גדול מיכולותיו המוטוריות, מודה כי למרות שהוגדר על ידי הרופאים כנס רפואי, "השיקום שעברתי והרצון שלי הביאו אותי ללכת קצת עם מקל, להמשיך לדבר ואפילו לנהוג. בני המשפחה הקרובה והרחוקה שלי היו לצדי בתחילת המחלה ולאורך השיקום בבית לוינשטיין, עודדו אותי בצורה מעוררת כבוד ולא נתנו לי הרבה הזדמנויות להישאר לבד. חבריי המקסימים לא שכחו אותי לרגע, והגיעו לעודד אותי בצורה מעוררת כבוד והערכה כל זמן שיכלו בבית חולים וגם בבית לוינשטיין".

לאחרונה יצא לאור, אחרי שלושה ספרים דיגיטליים, "פטריוטים מחוץ לגבולות" (הוצאת ניב) - ספרו החדש של מוטי לוי הכולל שלושה סיפורים מרתקים ונועזים על פטריוטים ישראלים בחו"ל. נועזות, תושייה ואומץ לב הם רק חלק מתכונות גיבורי הסיפורים. שלושה סיפורים נועזים על פטריוטים ישראלים בחו"ל. נועזות, תושייה ואומץ לב הם רק חלק מתכונות גיבורי הסיפורים. ב"אהבה מסוכנת" מסופר על שלומי, קצין בכיר לשעבר בסיירת מובחרת בצה"ל ואיש עסקים מצליח, נקלע להתרסקות מטוס מעל חופי ערב הסעודית, והוא היחיד שניצל. מרגע זה מתחילה עלילה מפותלת ודרמטית המשפיעה על כל מהלך חייו, על בחירותיו ועל הצעדים שינקוט בדרך הביתה. "חטיפה בפירמידות" הוא מותחן מלא אקשן על החיפושים אחר שני נערים חטופים במצרים של שנות ה-80 בכוחות משותפים של שגרירות ישראל במצרים ושל משטרת מצרים. הנערים החטופים מנסים להשאיר סימנים למשטרה המחפשת אחריהם, בתקווה שיימצאו. "הגבר השרמנטי, האישה, המאהבת והחברה" עוסק בסוחר נשק ישראלי יפה תואר השוהה באפריקה ומנהל רומן עם יהודייה אמריקאית יפה, כשהסיפור מתפתח למשולש רומנטי מסקרן ומלא הרפתקאות.

מוטי לוי, אב לשתי בנות נשואות וסבא לשני נכדים קטנים, מוציא בימים אלו סינגל חדש בשם: "הדרך לאושר". השיר נכתב על סיפור אמיתי שהתרחש לפני כ-15 שנה. בת זוגו באותם ימים עשתה עבורו מחווה רומנטית, שכללה את התיאור המופיע במילות השיר, כולל הוורד שהניחה על מיטתו.

לפני כחצי שנה הכיר מוטי לוי את המוזיקאי, היוצר והמעבד המוזיקלי ניר בכר, שמשתף איתו פעולה בפרויקט המוזיקלי "הפרויקט של מוטי לוי" שבמסגרתו הוא מלחין, מפיק, מעבד מוזיקלית ומקליט שירים שכתב מוטי לוי, כולל שיתוף פעולה עם מוזיקאים ומוזיקאיות נוספות המבצעים את שיריו. עד כה הוקלטו במיזם מוזיקלי זה השירים "הדרך לאושר", שאותו שרה יעל מגל, ו"אמא", שאותו שר ניר בכר.

לדף מייסונג של השיר "הדרך לאושר": https://www.mysong.co.il/item/2303

מוטי לוי נולד בכפר חב"ד, גדל בשכונת מצוקה בראשון לציון, שירת שלוש שנים במשמר הגבול, הדריך נוער במצוקה כ-15 שנה ופועל למען איכות הסביבה כבר 30 שנה. מאז ומתמיד הוא עסק בכתיבה בכל הז'אנרים: פרוזה, שירה, אקטואליה וספרות מתח. הוא כותב שירים וסיפורים מגיל 14, ובמהלך השנים הוציא לאור כמה ספרים ובהם "נער עצוב" - רומן על חיי נעוריו בשכונה ועל התלאות שחווה.

לטענתו, הטיפול המסור של המטפלים השונים בגולדן קייר סייע לו בשיקום הפיזי, כשמטפלת רוחנית בשם יעל סייעה לו לקדם את היצירתיות שלו, בזכותה הוא חזר לכתוב ומאז הוא לא מפסיק. בימים אלו הוא מתמקד בעיקר בכתיבת שירים, ולכן עצר בינתיים כתיבה של 5-4 ספרי פרוזה שהוא מתכוון להוציא לאור בעתיד.

נוסף על כך הוא אספן גדול מאוד של בולים, ויש לו אוסף ענק הכולל 60-50 אלף בולים מרחבי העולם.

לאחר שעבר שיקום בבית לווינשטיין, שכלל מאות שעות פיזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק ומגוון טיפולים נוספים כולל בבית החולים תל השומר, עד שכיום, למרות שהוא עודנו נזקק לסיוע ומתקשה בתפעול ידו ורגלו השמאליות, שבו אליו רוב יכולותיו והוא נעזר להליכה במקל ואף נוהג, תחת מגבלות וברכב נכים. הוא הוגדר על ידי הרופאים כנס רפואי ומאז לא מפסיק לכתוב: ספרים, שירים ותסריטים. בשנים האחרונות הוא מטופל במחלקה הסיעודית של בית החולים הגריאטרי גולדן קייר בנס ציונה.

מוטי לוי: "במשך כחודש הייתי מאושפז בטיפול נמרץ ובמחלקה הנוירולוגית בבית החולים קפלן. בהתחלה מלמלתי ובהמשך לא יכולתי לדבר בכלל. ידי השמאלית ורגלי השמאלית השתתקו בעקבות פגיעה מוחית בצד הימני במוח שהשלכותיה הן על הצד השמאלי של המוח. בהתחלה הרגשתי חולשה בפלג גוף שמואל עד כדי שיתוק. במיון עשו לי בדיקת סיטי כדי לבדוק האם אין דימום, ומיד לאחר מכן קיבלתי מדלל דם. זאת מכיוון שאיבחנו קריש דם חוסם באחד העורקים המזינים את המוח שלי. לצערי, רק שישה אחוזים מכל מי שמקבל מדלל דם מפתח דימום בראש, וזה מה שקרה לי. למזלי, הדימום נפסק ונספג במוח".

בתחילת השיקום הרגיש מוטי קצת מטושטש בשל הכמות הגדולה של הכדורים שנטל. "לזה צריך להוסיף את העובדה שהיו לוקחים אותי מהעגלה למיטה או למיטת הטיפולים עם מנוף. מתחילת הדרך בבית לוינשטיין הייתי עם זונדה, כי נפגעתי גם בגרון ואסור היה לי לאכול ולשתות אוכל רגיל. לקחתי את המחלה כגורל ולא נכנסתי לייאוש. הדבר אולי הכי מתסכל ומייאש היה הזונדה, שמאוד הציקה לי וגרמה לאי-שקט. לאחר תקופה קצרה התחלתי למלמל משפטים לא מובנים, ובני המשפחה קיבלו את המצב. מה שעזר להם להיות לצידי זה החיוך שהיה תמיד מרוח על פניי. לא הראיתי למשפחתי ולחבריי אפילו טיפה של ייאוש או חוסר תקוה. הלילות וחלק מהימים היו קשים מאוד, אבל הרגשתי צורך תמיד להוכיח למשפחה בעיקר. לא אתן לשום רחשי רקע להפריע לי במשימתי להוכיח לכולם שאני מסוגל".

למוטי לוי, המהווה מודל לחיקוי עבור אנשים רבים שנקלעו למצבים רפואיים לא פשוטים, יש תובנות רבות עבור אנשים אחרים. "אחרי השבץ שעברתי התכונה הכי חשובה שלי - להציב מטרה מול עיניי - קיבלה זריקת עידוד גדולה. מאז אני משתדל להציב מטרות, לפעמים קטנות ולפעמים גדולות, אבל כאלה שניתנות למימוש. אפשר להוציא מהמצב את המיטב ואסור לשקוע במרה, כי זה לא נותן דבר. עם קצת רצון עזרה מהמשפחה, מחברים וממטפלים אפשר להתקדם בשיקום ולהצליח בתהליך ההחלמה. ככל שהמצב הפיזי והנפשי ישתפר, אפילו בקצב איטי, זה יגרום לאושר לאנשים רבים מסביבכם".

מוטי לוי לא ישכח לעולם את היום שבו לקה באירוע מוחי. "ניגשתי לטסט לרכב, ושטף הדיבור נהיה מואט.
חבר ילדות שהוא מנהל מכון הטסטים העיר לי על כך, ובעצה איתו נסעתי לבית החולים הקרוב קפלן ברחובות לקבלת טיפול רפואי. בדיעבד נאמר לי שהחניתי את הרכב בחניה באלכסון, והגעתי בכוחות אחרונים למיון".

בימים הראשונים בתחילת השיקום הוא התחיל להשקיע מאמצים רבים. "לעולם לא אשכח משפט של אבי ז"ל, שעד היום חרוט בזיכרוני: 'אין דבר כזה קשה, בני. קשה יש רק בלחם'. חלק גדול מהטיפולים היו קשים וכואבים, אבל נשכתי את השפתיים וסבלתי בשקט את הכאב. ללא ספק, חלק מהעידוד הכללי בשיקום היה הרצון העז לחיות ולהשתקם. כמובן אני חייב לציין את הרצון והחשק מכול הלב של המטפלים ואת הנתינה שלהם ללא תנאי וללא גבולות בחיוך ובכיף. לפעמים אני שואל את עצמי מהיכן משיגים המטפלים את הכוחות למטופלים. מהצד הרגשתי כיצד המטפלים מאושרים מאוד לראות מעט התקדמות של המטופל. מעט חיוך ועידוד למטופל הם זריקת עידוד למטופלים לעידודם ולאושרם. הבעיה היא שהרבה אנשים במחלקת האשפוז לא מתאמצים לעשות תרגול של משימות".

מוטי זוכר שברוב הזמן של שהייתו במחלקת האשפוז היו לו עם עצמו שיחות גורליות ורציניות ולפעמים ויכוחים רציניים עם עצמו, "אבל כל הזמן אמרתי לעצמי בלחש: 'מוטי, תמשיך להילחם ואל תתייאש אפילו לרגע'. היו לי הרבה רגעים של רוגז על כל מיני דברים שהתרחשו ביום ובלילה עם הצוות הרפואי, אבל מצבים אלו היו רגעיים וחולפים. לא נתתי לעצמי את התענוג להתייאש, ותמיד אמרתי לעצמי שזה יעבור. בעזרת חוש ההומור המיוחד שלי הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים ולחייך. ההצלחה לא תדפוק על דלת ביתך, ותמיד אתה צריך לשאוף ולהתאמץ ולנסות להגיע להצלחה. כשאתה סופג בבית דברים חשובים כאלה, זה מחלחל עמוק לנשמה ולאופי שלך".

במשך כל זמן שהותו בשיקום בבית לויינשטיין הוא שאף להתקדם ולהוכיח לעצמו שאני יכול ומסוגל לכל משימה שיטילו עליו המטפלים שלו. "הרגשתי שהמוטיבציה והרצון העז שלי להצליח מעודד את המטפלים המקצועיים שלי וגורם להם לעבוד איתי בחשק עז וברצון לראות אותי יום אחד משוקם עם חיוך. הרגע אולי הכי מאושר שלי בשיקום היה הורדת הזונדה. זו הייתה שמחת בית השואבה הפרטית שלי. באותו יום התנהלתי במחלקה באושר ושמחה כאילו אני בריא. הרגשתי כאילו בורא עולם שולח אותי לתחנת דלק ואומר לי: 'מוטי, אתה רשאי למלא 98 אוקטן להמשך המסלול שלך'. לאחר שמכל הדלק התמלא זה נתן לי יותר מוטיבציה, שדירבנה אותי לעשות יותר למען הצלחתי בדרך להחלמה. לא פחות חשוב מזה היה עבורי שמשפחתי וחבריי יהיו מאושרים ושמחים להצלחתי המדהימה ומעוררת הכבוד".

ניתן לרכוש את "פטריוטים מחוץ לגבולות" מאת מוטי לוי בחנויות הספרים ובאתר של הוצאת "ניב":
https://nivbook.co.il/product/%D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%9C%D7%92%D7%91%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%AA/